נדירות הפעמים בהם אני בטוחה במאת האחוזים באיזה מצב אני נמצאת עם מי שעומד מולי (כמובן בלי לכלול בני משפחה). כלומר, כל עוד זה לא נאמר באופן ברור אני יכולה להכנס ללופ של הרהורים ותהיות- האם אותה בחורה שהכרתי לפני כמה ימים נחשבת חברה שלי או שאנחנו עדיין רק מכרות?
בדרך כלל כשרק יוצא לי להכיר אנשים ואני נמצאת במצב רוח נינוח אני אתייחס אליהם כאילו היינו חברים מאז ומעולם. הזמן לימד אותי שלא לכולם אכן נוח עם הגישה המוחצנת ועם זה אני יכולה לחיות בשלום. הבעיה האמיתית שגורמת לי לבלבול היא האנשים החברותיים שזורמים עם אופן השיחה שלי.
יש לי נטייה לחשוב שאנשים שרק הכרתי והם נחמדים אליי – אוטומטית הופכים להיות החברים הכי טובים שלי ואז, בלי לסנן כלום, אני מספרת להם דברים אישיים והמצב נהיה מביך. ואז, באופן מובן, הקשר נפרם והם מעדיפים לשמור מרחק.
לפעמים אני חווה גם מצבים לגמרי הפוכים: אני מכירה מישהי או מישהו במשך חודשים רבים ואני בראשי לא עושה מזה עניין. ואז יום אחד אותו בחור או בחורה יגידו לי- "את יודעת אביה, אני מחשיב/ה אותך לחברה ממש טובה שלי" ואני בקושי יודעת מה השם שלהם… אז, אני מרגישה ממש ממש רע עם עצמי…
אצלי גם פערי הגיל לא משחקים פקטור משמעותי ואני מתייחסת לילדים קטנים או למבוגרים כאל בני גילי. אני יכולה להתווכח איתם למשך שעות בלי להבין שכל זה לא הכרחי.
אם הייתה אפשרות להמציא פטנט כזה שעל הראש של כל מי שפוגשת תהיה תווית שמסמנת לי באיזה אופן הם רואים אותי- אם הם אוהבים או שונאים, חברים או מכרים ואפילו אם יש פוטנציאל לחברות- היה לי קל יותר בחיים. אני חותמת לכם שהרבה חוסר הבנות היו נמנעות והעולם יהיה הרבה יותר רגוע.
מצד שני, אולי גם לא לדעת זה טוב.
