יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

חגי סגל

העורך הראשי לשעבר של 'מקור ראשון', לשעבר עורך הביטאון 'נקודה' ומייסד מחלקת החדשות בערוץ 7, מחברם של שבעה ספרי דוקומנטריה וסאטירה, מגיש תוכנית שבועית בערוץ הכנסת, תושב עפרה

"הפגנת ה-400 אלף" הייתה אחד הפייקים הגדולים בתולדות ישראל

תגובת השמאל והתקשורת לטבח סברה ושתילה, השבוע לפני 40 שנה, יצרה מאזן אימה רב־דורי, דחפה את מפלגת העבודה לזרועות שלום עכשיו, העמיקה את הקרע בעם, ותדלקה את שנאת ישראל בעולם

סביר להניח שבעוד שנה בזמן הזה תתבוסס התקשורת הישראלית עד צוואר בזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים, במלאת לה 50 שנה. מן הסתם שוב נולעט באלפי מילים על סאדאת הצדיק שנאלץ לתקוף אותנו ולהחזיר לעצמו בכוח את אדמותיו הקדושות אחרי שגולדה המרשעת דחתה את ידו המושטת לשלום. העיתונות העברית הממוסדת אוהבת לשחוט פרות קדושות, אבל חלילה לא את כל העדר. כשהיא מתאהבת בנרטיב מסוים שמשרת את השקפת עולמה, היא משאירה אותו על כנו למשך שנים, אפילו דורות.

הנה, בליל השבת שעברה אמנון אברמוביץ’ טען שוב באוזני צופיו שצה"ל שומר בעיקר על המתנחלים, בדיוק כפי שטען בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, לפני שאוסלו וההתנתקות הוכיחו שהקו הירוק אינו מעניין את המחבלים, לכל היותר את מועדון אברמוביץ’.

והנה גם סיפור סברה ושתילה. העיסוק העיתונאי בו בשבועות האחרונים לקראת יום השנה ה־40 שלו לא חרג משגרת הטיפול ב־39 השנים הקודמות. הכותבים ועורכיהם התקשו אפילו לוותר על השימוש במספר “400 אלף" לתיאור הפגנת השמאל הגדולה בתל־אביב שבוע אחרי הטבח, ערב יום הכיפורים תשמ"ג.

צלי רשף, מנחה ההפגנה ומי שנקב ראשון במספר המופרך, הודה לפני שבועיים בריאיון למעריב כי “זאת הייתה היסחפות, לא היו 400 אלף", אבל ברוב המערכות עדיין מתעקשים להשתמש בו. המנחה נסחף, הערוץ הראשון התנדב להדהד אותו בשידור חי, גם העיתון הארץ למחרת, וכך “הדבר התקבע בתודעה" – כפי שמעיד כעת רשף. בפועל היו בכיכר בין 80 ל־100 אלף מפגינים, כי זו הקיבולת המרבית של סביבת ההפגנה, אבל את החישוב הזה ניתן היה לעשות כבר ב־1982, לא היה צורך להמתין עשרות שנים ולאפשר את פיתוחו של מיתוס כוזב שהשפיע רבות על ההוויה פה.

ב־1982 מנתה אוכלוסיית ישראל כ־4 מיליוני אזרחים. כלי התקשורת, הפוליטיקאים והתועמלנים שנטעו בתודעה את המספר 400 אלף יצרו רושם שכ־10 אחוזים מאזרחי ישראל יצאו לרחובות כדי למחות. זו הייתה הגרסה הראשונה והמשוכללת של “מדינה במחאה" מאירועי בלפור 2021־2020. גם היא טבלה בקנוניה פוליטית־תקשורתית להדחת שלטון שנבחר באורח דמוקרטי. ממשלת הימין היהודית הורשעה ברצח שלא ביצעה. השלטים שנישאו בתל־אביב ומול מעון ראש הממשלה בירושלים קבעו ש"ביירות = דיר יאסין", “שרון פושע מלחמה", “בגין טרוריסט" ו"בגין רוצח". מיטב בכירי השמאל, ובכללם מנהיגי מפלגת העבודה רבין ופרס, הצטלמו לידם או נכחו על הבמה. לאור מה שלמדנו במשך שנים על כיכר ציון 1995 קשה לטעון שהראות בכיכר מלכי ישראל 1982 הייתה טובה פחות. אם רבין ופרס לא ראו, הם בוודאי שמעו. הרי (קצת) דיברו על זה אחר־כך ברדיו ובכנסת.

חמישה חודשים בלבד לפני סברה ושתילה השלימה ממשלת בגין את פינוי סיני עד הסנטימטר האחרון ואת החרבת כל היישובים שם. בכך היא הגשימה את המתוק שבחלומות השמאל – שטחים תמורת שלום. על הדרך היא גם התנדבה להעניק לראשונה לפלסטינים מעמד רשמי של עם בעל זכויות ריבוניות מסוימות בארץ ישראל. כל זה לא עמד לה כשהחליטה לצאת למערכה כוללת נגד אש"ף בלבנון, בעקבות ההתנקשות בלונדון בשגריר ארגוב. רבין ופרס עצמם הצדיקו תחילה את המלחמה, אך התנערו ממנה כשהסתבכה, ועטו על אירוע סברה ושתילה כדי להפיל את השלטון שאחרי ככלות הכול נחשב לאוהד מפעל ההתנחלויות. לצורך כך הם גם נתנו יד לזיוף אשמתה של ישראל בפשע שלא ביצעה, עלילת דם קלאסית משוכללת: האשמת יהודים ברצח שביצעו נוצרים.

הרי לכל היותר זה היה מחדל, מסוג התקלות שמתרחשות במלחמות, אפילו במלחמת ששת הימים, כשחיל האוויר הפציץ בטעות את הספינה האמריקנית ליברטי. חיילי צה"ל אכן שהו ליד מחנות סברה ושתילה כשהפלנגות של משפחת ג’ומייל טבחו שם מאות אזרחים. שר הביטחון שרון והרמטכ"ל רפול יכלו לשער מראש שכך יקרה. אבל הם בוודאי לא רצו בתוצאה ולא חרחרו אותה. הברית המטופשת שלהם עם הנוצרים, בברכת בגין, הייתה מוטרפת פחות ומוסרית יותר מהברית שרבין ופרס חתמו כעבור שנים ספורות עם רוצח ההמונים ערפאת. רגישותם של מנהיגי השמאל לדם ערבי שפוך תמיד הייתה סלקטיבית. במהלך האינתיפאדה הראשונה נרצחו ביו"ש כאלף פלסטינים בידי פלסטינים, חלקם באמצעות תלייה לאור יום על עמודי חשמל, אבל אפילו 40 שמאלנים לא יצאו לכיכר העיר כדי לדרוש ועדת חקירה.

ועדת כַּהַן, שבגין נאנס להקים גם בלחץ הנשיא יצחק נבון והמפד"ל המתייפייפת של בורג והמר, הדיחה את שרון, ובכך הפכה את עלילת סברה ושתילה לאירוע מעצב. שרון מעולם לא התאושש מהטראומה. כעבור שני עשורים היא גרמה לו להתמהמה במשך שנה שלמה לצאת למבצע חומת מגן, מחשש ששוב יוכפש בכיכרות כ"רוצח". לא בלתי סביר להניח שאירועי 82’ השפיעו גם על מהלכי ההתנתקות שלו ב־2004. כמה ימים אחרי שנחל תבוסה במשאל המתפקדים בליכוד, שוב התמלאה הכיכר במפגיני שמאל, הפעם בסימן תמיכה בו, תוך יצירת רושם שהעם כולו משתוקק להסתלק מגוש קטיף. “הפגנת ה־400 אלף" יצרה מאזן אימה רב־דורי, דחפה את מפלגת העבודה לזרועות שלום עכשיו, העמיקה את הקרע בעם, וכמובן תדלקה את שנאת ישראל בעולם. היא הייתה אחד הפייקים הגדולים בתולדות ישראל. אחרי 40 שנה מצווה להוקיע אותו, לא לחגוג לו יום הולדת.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.