אודי זה שם בדוי , אולי בכלל הוא בת, הייתי צריכה לטשטש פרטים שקשורים לשנים ומקומות בשביל שאודי לא ירגיש שמכרתי פה את הסיפור שלו. מי שכותב סיפורים עומד הרבה מול השאלה הזו.
את אודי פגשתי על גג של גסטהאוס בכפר נידח בהודו. הוא אמר לי שהוא מתלבט אם לחזור הביתה לחגים, הוא חושב אולי לקחת את כל הכסף שנשאר לו ולשפוך אותו על איזו טיסה ישירה כדי להגיע מהר. נשאר לו לא מעט כסף כי הוא די 'התכלב' בטיול הזה, הוא הבין שהוא באמת לא צריך הרבה. "פת במלח תאכל ועל הארץ תישן.."- אם התורה מאירה לך אז אתה מרגיש שפת במלח זה מספיק. וככה הודו הייתה בחודשים האחרונים, התורה שלו, הפך בה והפך בה דכולא בה, לא נגמר לו ממנה, לא מה שהיא עוררה בו ולא מה שהיא הרגיעה בו.
את אודי פגשתי על גג של גסטהאוס בכפר נידח בהודו.
הוא אמר לי שהוא מתלבט אם לחזור הביתה לחגים
הגסטהאוס של ג'יב נטוע בתוך מטע תפוחים. אפשר להושיט את היד ולקטוף תפוח מושלם ולנגוס בפרי גן העדן. אודי יודע שהפרי לפי חז"ל היה תאנה או חיטה. אבל עכשיו חז"ל פחות מעניינים אותו. בשביל זה הוא כאן על הגג הזה. לא לתת לחז"ל את כל הכוח שיש להם עליו בארץ, ביישוב, בבית. הכוח שעבר מהם ישירות אליו לווריד דרך אבא שלו.
כבר ארבעה חודשים אודי מטייל לבד על האופנוע, ניתן היה לומר "למרות שההורים שלו לא רצו", אבל זה יהיה מיותר כי עכשיו, אבא שלו, שהיה דווקא בנאדם שידע בדיוק מה הוא רוצה, כבר לא יכול לרצות יותר כלום.
עד היום, שנתיים אחרי, לא ברור אם זו הייתה תאונת דרכים או פיגוע מכוון של נהג משאית שעבר פתאום אל הנתיב הנגדי ונכנס במהירות גבוהה באבא שלו שנהג במאזדה. הייתה חקירה של המשטרה וועדת חקירה עם המח"ט אבל המסקנות לא היו ברורות ואמא שלו לא עמדה על הרגליים האחוריות כדי שהאמת תצא לאור, כי מה זה יעזור לה? היא אמרה. אודי רצה להגיד שפיצויים ממשרד הבטחון יכולים דווקא מאד לעזור להם. אבל הוא לא אמר כלום כדי שלא יחשבו שמה שאכפת לו זה הכסף ולא ההקרבה, שזה, בבית שלהם, הכי חשוב. זה עצבן את אודי, כמה תמים אפשר להיות? עכשיו הוא מתגעגע כל כך לתמימות הזאת של אבא שלו. "כבר לא מייצרים אנשים כאלה" הוא אמר לי.
לפני יומיים שלומית אחותו התקשרה: "איך לך בטיול אודיק?" היא שאלה והוא ענה "כיף, ולך?" והיא אמרה: "טוב, ברוך השם" ואז הקול המאופק שלה נשבר והיא התחילה לבכות בכעס. "זה לא בסדר מצדך אודי, שככה חתכת לך! צריכים אותך פה! מה אתה חושב לעצמך? שלי לא היה בא לברוח? רק על עצמך אתה חושב?". כשהיא צעקה והאשימה ופרשה מולו את האמת דמעות התחילו לזלוג לו על הפנים ונבלעו בזקן החדש שנהיה לו.
ערב אחרי, פתאום, מתוך השקט עלתה געיה ארוכה. בהתחלה אודי חשב שזו הפרה, אבל הקול הלך והתחזק כאילו הוא בוקע ממש מתוך שרידי המקדש הנטוש. "פעם בשנה", ג'יב אמר באנגלית השבורה של ההודים "האלוהים עובר בכל המקומות שלו".
"מחר האל עובר לכפר השני", ג'יב החווה עם היד אל מעבר להר שמזדקר בחושך. "אחר כך הוא נוסע מכאן, למקומות אחרים". אודי עמד ממש על קצה הגג, קצות הנעליים שלו אפילו טיפה באוויר. קול התקיעה הולך וחזק ואחר כך נחלש ונעלם וג'יב קם ואמר- "זהו. פעם בשנה"
אודי ירד איתו מהגג וחשב שמחר בבוקר הוא יתקשר הביתה, ידבר עם כל ילד, יגיד לכל אחד בנפרד- "שנה טובה חמוד שלי" ולא יתעצבן כשכולם ישאלו- "מתי אתה חוזר?" כאילו שזו הייתה מטרת הנסיעה- לחזור. הפעם הוא יגיד להם- "עוד מעט ממש אני חוזר".
