לשבת השיעור הראשונה שלנו, בחורף של שיעור א', קדמה סאגה ארוכה ומתישה בעניין המיקום, שכללה הצבעה והצבעה חוזרת ודיונים מתישים בחדר האוכל (וגם קצת בסדר בוקר) וקצת דם רע שמצא את דרכו ללוח המודעות. לפני שבת השיעור השנייה הציעו חמש או שש אפשרויות למקום שאליו ניסע, אבל כולן נפסלו מסיבות טכניות ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו נשארים ביישוב, סועדים עם עצמנו כשכל שאר הפנימייה התרוקנה.
מבחינתי זה דווקא היה בסדר גמור, כי החלטנו שאנחנו צריכים להוציא עלון שיעורי לכבוד השבת, וכשאני אומר "החלטנו" אני מתכוון שהחלטתי. שנה מאוחר יותר הייתי שותף בהקמת עלון ישיבתי (שעוד משגשג, כמעט עשור מאוחר יותר), אבל בשיעור א' זה היה מהלך נדיר יחסית, גם אם לא פורץ דרך. ואם אנחנו נשארים בישיבה, פירושו של דבר שהדד-ליין הרבה יותר מאוחר, ואני אף פעם לא הייתי חזק בדד-ליינים, כפי שיעיד הטור הזה שהייתי צריך לכתוב לפני יומיים אם הייתי מתארגן כמו שצריך.
תשעה באב כבר היה מעבר לפינה, ולכן בחרנו את השם "שבת – משוש לבנו", משחק מילים שבדיעבד היה קצת מוגזם אבל זה מה שהיה. אחרי שהשלמנו את המשימה הזו, עברנו למשימה החביבה עלי, למצוא תוכן. הגיעו כמה מאמרים, ערכתי אותם והגיע הזמן למשימה שבה אני מבין מעט מאוד: עיצוב. שני חברים נרתמו לעזור. זה קצת בעייתי לבקש מביינישים ביקורת, כי הם נוטים לחשוש מדי להעליב אותך, אבל לאט-לאט הצלחתי לסחוט מהם טיפים לשיפור. העבודה התקדמה לאט, כשלוש שעות לפני שבת ישבנו בחדר המחשבים על הפינישים כשאחד החברים קיבל טלפון מבן משפחה.
הוא ענה בטון העליז שבו עונים לבן משפחה שמתקשר אליך לקראת שבת, אבל אחרי רגע הפנים שלו קיבלו צבע אפור. הוא שאל איך זה בדיוק קרה ואיפה ומה המצב שלהם, ואנחנו הבנו שזה משהו לא טוב. הוא סיים את השיחה וסיפר לנו ששני קרובי משפחה שלו היו מעורבים בתאונת דרכים קשה.
ישבנו שלושתנו המומים. לא ידעתי מה להגיד. אף פעם בשמונה עשרה וחצי שנותיי לא התמודדתי עם מצב כזה. הייתה בערך דקה של שתיקה, ואז קרה משהו שאני די מתבייש להיזכר בו: אחרי שמלמלנו משהו בסגנון "וואו, נורא ואיום", אני והחבר השני פשוט חזרנו לעבוד על העיצוב של העלון.
כעבור דקה נוספת החבר שקיבל את הטלפון קם ויצא מחדר המחשבים. לא הלכנו אחריו. גם אם היינו הולכים, לא ידענו מה לומר. כשסיימנו להדפיס את העלון גילינו שהחבר מיהר לארוז תיק ונסע לבית החולים. את השבת עברנו בלעדיו, אבל רגשי האשם ליוו אותי לאורכה והם לא לגמרי התפוגגו עד היום.
התרופה של אנדר
בכל פעם שאני נזכר בסיפור הזה, אני מייסר את עצמי: למה לא חיבקת אותו? למה לא אמרת: אחי, יהיה בסדר, וגם אם לא – אנחנו פה בשבילך. למה לא עזבת את העלון המטופש הזה ושאלת אם יש איך לעזור? נכון, לא באמת יכולת לעשות שום דבר ממשי, אבל מה בנאדם במצוקה צריך יותר מחבר שרואה אותו ונמצא שם בשבילו?
ועוד דבר שאני נזכר בו: סצנה בספר "קול למתים", ספר ההמשך של "המשחק של אנדר" הקלאסי. אלה, אחת הגיבורות, מספרת לאנדר וויגין על טרגדיה משפחתית, ומתארת איך היא שמעה את אחיה בוכה במטבח אבל היא לא ניגשה אליו (לא משנה ההקשר כרגע, חלק ניכר מהספר הוא טרגדיה משפחתית אחת גדולה). אנדר שואל אותה מה היא הייתה עושה היום, ואלה משיבה: "היום הייתי ניגשת אליו". ובאיזה מקום, מתאר הספר, התשובה הזו מקלה עליה. היא יודעת שאת העבר היא אמנם לא יכולה לתקן, אבל לפחות בפעם הבאה היא תיישם את התובנות שלה.
באיזשהו מקום גם אני מרגיש ככה. אני מקווה שלא אקלע שוב למקרה כזה, שחבר מקבל בשורת איוב דווקא כשהוא לידי; אבל אם זה יקרה, אני מניח שכבר לא אהיה עציץ. כבר אדע פחות או יותר מה להגיד, איך להיות שם בשבילו, איך לא להיעלם ולא להיאלם.
ואולי זה המסר שלי למוצאי יום הכיפורים – לא תמיד אנחנו יכולים לתקן את הטעויות שלנו, אבל אנחנו תמיד יכולים ללמוד מהן, ואולי להיות אנשים קצת יותר טובים בפעם הבאה. שתהיה שנה טובה.
