הדעות לגבי הסכם הגבול המתגבש עם לבנון חלוקות בין אלה הטוענים לוויתור ישראלי משמעותי, שגם פוגע בעיקרון ההרתעה הישראלית מול חזבאללה, לבין אלה הטוענים כי מדובר בהסכם טוב שיבטיח את האינטרס הישראלי, ובין השאר ימנע עימות לא סימפטי עם חיזבאללה. כמובן שהתנגשות הדעות חוצה את המחנות הפוליטיים ואלה מגייסים כאל אחד את ה"אינטלקטואלים האורגאניים" שלו, כלומר את הגנרלים והמומחים למיניהם, כדי לצקת תוקף לטענותיהם.
האם ההסכם טוב או רע לישראל וכיצד אפשר לקבוע זאת? קודם כל, לא בטוח שבאמת ניתן לקבוע כי לאיש (גם לא למומחים, וודאי לאנשי המודיעין בדימוס) אין מפתחות אמיתיים לראיית המציאות העתידית. בכל זאת, אפשר להבין את את ההסכם ואת התשתית הרעיונית העמוקה שעומדת מאחורי המחלוקת. רוצה לומר: כשהמומחה טוען לאלף, מה בדיוק מסתתר מאחורי הטענה, והדברים אמורים גם לגבי בית וגימל.
צריך לומר את הדברים הבאים: כלל המומחים והפרשנים מנתחים את ההסכם המתגבש דרך מערכת של הנחות יסוד מובלעות. הן מובלעות כי בכלל לא בטוח שהמומחים עצמם ערים לאותן הנחות, ולמעשה מייצרים פרשנות מסוימת דרך פרדיגמה או תפיסת עולם שלרוב הם עיוורים לגביה. כדי להבין את הפרשנות צריך להידרש להסכם עצמו ולהבין אותו.
כדי להבין את פרטי ההסכם לא צריך להיות משפטן דגול ואין צורך ביום לימודים ארוך. לא הפרטים הקטנים הם העיקר כי אם סיפור המסגרת, והוא די פשוט להבנה. ההסכם הלבנוני-ישראלי או החיזבלאי-ישראלי נשען על שני רכיבים: האחד, טריטוריאלי – חלוקת וסימון קו המים בין שתי המדינות. בעניין זה נזרקו לאוויר כל מיני מספרים (הבולט הוא 29) המציינים את מיקומו של קו הגבול הימי. בהקשר זה, ההסכם מאמץ את דרישת לבנון לגבי שרטוט קו הגבול באופן שמותיר בשטח ישראל את מאגר הגז כריש אך מעביר את מאגר הגז קאנא במלואו לידיים לבנוניות. הרכיב השני, כלכלי – מדובר על פיצוי שתקבל ישראל על סימון הגבול באופן המותיר את מאגר קאנא בידי לבנון, כך שהיא תקבל אחוז מסוים מתגמולי הפקת הגז במאגר (היקפי ההפקה טרם ידועים ונמצאים תחת הערכות משוערות).
זה הסיפור כולו. תחתיו, מסתתרת המחלוקת מאחר וההסכם עצמו ובעיקר המחלוקת עליו, מפגישה בעוצמה בין שתי תפיסות או עקרונות פרדיגמטיים: מצד אחד, פרדיגמת הזהות הלאומית שמקופלת ברעיון סימון הגבולות; מצד שני, הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית המקופלת ברעיון הפיצוי הכלכלי. ועכשיו להסבר הממוקד: ההסכם עם לבנון הוא ביטוי אולטימטיבי ומובהק לפרדיגמה הכלכלית תועלתנית. הוא עושה trade-off (סחר חליפין) בין סימון הגבול הטריטוריאלי לבין הפיצוי הכספי. הגבול (במשמעות של הכבוד הלאומי) – ללבנון, הכסף (במשמעות של התועלת) – לישראל. למעשה, ישראל סחרה ברעיון הגבול/הכבוד/הזהות הלאומית דרך הרכיב הכלכלי. תועלת כפיצוי על כבוד לאומי. ההנחה המובלעת גורסת כי בתנאים הללו מבטיחה ישראל ללבנון יכולת הפקה של גז טבעי אשר תייצר עבורה ערך כלכלי, שיתורגם למחיר הפסד ולחוסר עניין בשיבוש המציאות הביטחונית לאומית.
בנקודה הזו ממש מתחולל הוויכוח בין הפרשנים והמומחים שהוא עימות בין שתי אסכולות: מצד אחד, הדרג המדיני הבכיר, לרבות ראש הממשלה וחסידי האסכולה התועלתנית שבראייתם ה-trade-off בין כלכלה (לישראל) לכבוד לאומי (ללבנון) יוצר מציאות אסטרטגית נוחה לישראל שגם מחשקת לטווח הארוך את לבנון וחיזבאללה וגם מונעת בטווח הקצר עימות צבאי עם יריב מר. מן הצד שני, טוענים חסידי אסכולת הכבוד והזהות הלאומית כי המהלך הזה אמנם יכניס פוטנציאלית לישראל שני גרוש אבל למעשה קיבע את חולשתה של ישראל מול חיזבאללה שקיבלה את מבוקשה ומשכך, ההסכם סולל כבר מעתה את הדרך לעימות עם הגורם שמרגיש עתה בסוג של עליונות אסטרטגית נוכח הצלחתו לאכוף את תנאי לבנון במשא ומתן.
זהו הרקע התת-קרקעי שעומד מאחורי הוויכוח שכמובן מקבל בואכה ה-1 נובמבר גם ביטוי פוליטי מובהק. צריך להודות: ההסכם עם לבנון והפרדיגמה הכלכלית תועלתנית שהוא משקף, הם ביטוי לאסטרטגיה הישראלית לא רק בגזרת לבנון. זו התפיסה המכוננת של ישראל גם מול הרשות הפלסטינית, מול ערביי ישראל, מול חמאס בעזה וכמובן מול טהרן: כלכלה כמנגנון פוליטי מסדיר ומעצב סכסוכים הן במשמעות החיובית (של יצירת תמריצים להבטחת היציבות) והן במשמעות ההופכית (כנשק מול מערערי היציבות). זאת, כאשר מעל לכל אלה ניצבת המסגרת הכוללת של "הסכמי אברהם" עם מדינות המפרץ שגם היא מבוססת על הרעיון של מפגשי אינטרסים כלכליים, כמגדירי מציאויות פוליטיות ומדיניות במזרח התיכון.
זו התפיסה הישראלית שכעת היא מוצאת ביטוי בהסכם עם לבנון. אין חדש תחת השמש, מדובר באסטרטגיה שאימץ בשני העשורים דווקא הימין הפוליטי בישראל ואומץ בשנה האחרונה גם על ידי אלה שלכאורה התיימרו לייצג שינוי ביחס אליו. בהסתכלות כוללת, ממש לא מפתיע שישראל אימצה אסטרטגיה כזו שלא רק מתכתבת עם עוצמתה הכלכלית אלא גם עם אופייה של החברה הישראלית השבעה, ועם הנטייה של הצבא להעדיף מלחמות טכנולוגיות קטנות על פני עימותים קלאסיים גדולים נוסח 1973. במובן הזה: הכפפה בהחלט מתאימה ליד החובשת אותה. אולם, יש לעניין מחיר ובטח על רקע האיתותים מאוקראינה, מהמערכת הפלסטינית ומאיראן. אפשר וחייבים דווקא במוצאי כיפור הנוכחי לשאול את השאלה: האם לא הפרזנו במשקל שהענקנו לאסטרטגיה הכלכלית תועלתנית? האם אין דוחקת אותנו עמוק מידי למקומות של חולשה פנימית וחיצונית, והאם אין היא מקרבת בסופו של דבר את המלחמה הבאה?
