הרב המקובל רבי ציון ברכה התעקש בימים נוראים להתפלל ברחוב. לבוש לבן כולו, כולל הקסקט, היה מתיישב ברחוב תקוע 10, המעבר ההומה ביותר בשכונת נחלאות, ומתפלל עם המניין שלו.
אנחנו, הנשים, התפללנו בסמטה הסמוכה ואני הייתי מתכווצת. גודלתי על הרעיון שלפיו אסור שקולות האמונה שלי יסתרו את מרחב המחיה של מישהו אחר, וכשחז"ל פירשו את המילים "חכמות בחוץ תרונה, ברחובות תיתן קולה", הם התעקשו לומר שקולות הקודש צריכים להישמע "במקום שמרחיבים אותן: בתי כנסיות ובתי מדרשות", לא ברחוב.
ומה לעשות, שבדיוק כך חזר בתשובה האיש שלי, הרב חיים.
הוא סיפר לי איך באחת השבתות, כשישבו הוא ועוד כמה סטודנטים בדירה שלו, נכנסה פתאום הדמות הלבנה הזו של רבי ציון, נעמדה במרכז החצר ואז לקול המוזיקה הרועשת אמר הרב בשקט: הקולות שלכם מפריעים לתפילה שלנו. ויצא.
הוא מספר לי איך התגובה הראשונה שלו הייתה כעס, תחושה שפולש זר נכנס למרחב שלו ומיד אחר כך הוא חשב לעצמו: איך החריש הקול שלי את אמונותיהם של אחרים?!
ונדמה לי, שזו בדיוק שמחת חג הסוכות: היכולת לברוא מרחבים מקודשים גם מחוץ לבית או לבית הכנסת, בלי שנושתק ובלי שנשתיק קולות אחרים.
את השיעור הגדול הזה לימדו אותי התלמידים שלנו, נערי "אבני קודש", שהגיעו בשנה שעברה לנחלאות להתפלל איתנו ביום הכיפורים. התפילה הייתה, כרגיל, בנוסח עדות המזרח אבל הם, זרוקי הישיבות, זכרו פתאום רק את הנוסח הישיבתי שבו התפללו בישיבה שהעיפה אותם, נוסח אשכנזי.
לאט־לאט ראיתי אותם נאספים, מגודלי שיער ויחפים, יוצרים לעצמם מניין אחר, כמו אז בישיבה, כשחשבו שזה יהיה משכן הקבע שלהם. הם התפללו כמו החזנים האשכנזים המיתולוגיים ואני דימיתי לשמוע את הרשטיק, את מוצן, את הלפגוט. כל מה שמרדו בו יצא מהם פתאום בניגונים מזרח־אירופיים וכשאנחנו שרנו "המצא לנו מחילה" הם שרו "פתח לנו שער בעת נעילת שער".
רק אז הבנתי שאני עדה לתופעה רחבה בהרבה: הם ידעו, חלק ניכר מהנערים האלה, מה זה לגור ברחובות, לפעמים במשך כמה חודשים. הם למדו דווקא שם, איך אפשר לקיים "תשבו כעין תדורו", איך הופכים רחוב למרחב של קדושה, איך מעיפים לקדושה את הסכך. זו הייתה אולי הגדולה שבמרידות שלהם: התורה לא שייכת רק לישיבות, היא לא יכולה להחריש את הקול שלנו.
אני חושבת שזו תהיה שמחת אחרית הימים. "אם אני כאן", יאמר הלל הזקן בשמחה שלא הייתה כמוה, "הכול כאן!" – אם הוא, שהושלך מדלת בית המדרש, פתח לעצמו מרחב של קדושה דרך החלון, אז הכול כאן, אין יותר נער או נערה הומלסים, אין יותר פינה בעולם שתחריש את קולם של מבקשי הקדושה.
לרבי נחמן מברסלב יש סיפור נפלא, "הסיפור של סוכות". הוא יספר על מלך שיצא לציד עם משרתיו כשהוא מחופש ל"איש פשוט" ופתאום, התחיל לרדת גשם זלעפות. כל המלווים שלו רצו לתפוס מחסה בבתיהם והשאירו את המלך לבדו. רק איש פשוט, ה"תהילים זאגער", אומר התהילים, הכניס אותו הביתה, נתן לו בגדים יבשים ומרק חם בלי שיֵדע שהוא המלך.
כשפסק הגשם, באו המלווים לקחת את המלך לארמון אבל הוא אמר להם, לעיניו המופתעות של מארחו: "רק האיש הפשוט הזה ילווה אותי לארמון". תלמידי רבי נחמן פירשו: "לעתיד לבוא ירד מבול כפירה לעולם, ורק האנשים הפשוטים, אומרי התהילים, הם שיצילו את המלך".
מוזר. האם זה האיש שהקב"ה מבקש לדור אצלו? בור ועם הארץ שבכלל לא מזהה את גדולתו? רבי נחמן יאמר שהמבול הוא כפירה בחשיבותו של אדם אחר. כשתכניסו ללב כל אדם שנראה לכם במצוקה ותנהגו בו כמו שנוהגים במלך, תרחיבו את גבולות הקדושה גם למקומות שאינם הארמון בעצמו.
דוד המלך הוא אומר התהילים האולטימטיבי. הוא מלך בבריחה שחודשים ארוכים חיפש מקום מסתור. הוא האושפיזין שיחתום את החג ההומלסי הזה מפני שהוא ידע להצדיע למי ששם אותו בין אוכלי שולחנו כשגורש מכל מקום אחר. הוא הגה ספר תפילות שיכול להיאמר בכל מקום, מילים ששום מבנה מסודר לא רשאי לנכס רק לעצמו. הוא ישמיע קול במדבר ובמערות, בהרים וביערות, הוא יהיה לקב"ה לבית ולא ייתן שינה לעיניו עד ימצא מקום לה'.
ממש לפני חג הסוכות הייתה ההלוויה הגדולה של רבי ציון ברכה. הרחוב התמלא ברבנים גדולים, במקובלים, אבל בעיקר באלה שהיו מקובלים פחות: סטודנטים שעצרו לנשק את ידו כשישב ברחוב לבוש לבן, המוני תלמידיו, והאיש שלי, שבשבת אחת גשומה הפכה דירת הסטודנטים שלו לביתו של הרב. אנשים שהושלכו נבנו בזכותו, ילדי בית העץ יבנו סוכה נהדרת ויאמרו: אנחנו כאן. הכול כאן.
