תלמיד אחד פנה פעם אל חבר שלי, ר"מ בישיבה תיכונית, והתוודה שלפעמים הוא מוצא את עצמו פוקד אתרי אינטרנט שלא כל כך הולמים את רוח הישיבה. כשזה קורה לי, הוסיף, אני מרגיש צורך עז להוריד את הכיפה והציצית. לשים לרגע את הדתיות שלי בצד, ולחזור אליה רק כשהכול ייגמר. אולי תנסה כיוון אחר, השיב לו החבר שלי, לא רק שתשאיר את הכיפה, אלא תכתוב מראש תפילה מיוחדת, שאותה תגיד בכל פעם שאתה מוצא את עצמך במקומות שאינם ראויים לך.
סרט דל תקציב בשם "תא טלפון" מתרחש כולו בתוך תא טלפון, ונפתח בסצנה שבה אדם נשוי מתקשר למאהבת שלו. אבל רגע לפני שהוא מתקשר הוא מסיר מאצבעו את טבעת הנישואין שלו ומניח אותה בצד, מתוך סוג של תחושת נאמנות שמקשה עליו לבגוד באשתו תוך שהוא עונד את הטבעת שנתנה לו. כיוון שגם התסריטאי וגם הבמאי הם יהודים, עלה בדעתי שאולי הם מתכתבים במודע עם הסצנה של שאול ובעלת האוב מעין־דור. כששאול הולך להיוועץ בה, ערב המלחמה בגלבוע, הוא נשבע לה בשם ה' שלא יאונה לה כל רע. וחז"ל ברגישותם עמדו על הפרדוקסליות הנואשת שטמונה בשבועה כזו שנאמרת דווקא ברגע של בגידה בשם ה': "למה שאול דומה, לאישה נתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה".
אם לא קמתי למניין של שש, אף אחד לא פטר אותי מן המניין של שבע. אם נכנעתי לחתיכה אחת של סוכר לבן וצבעי מאכל, זה לא הופך את החתיכה השנייה לבריאה יותר
זו שאלה דרמטית בעיניי: האם להשאיר את הטבעת על האצבע גם בעיצומה של בגידה? האם להישבע בשם ה' גם בעומק המאורה של בעלת האוב? במילים אחרות: האם לחטאים יש מקום בתוך החיים שלנו כעובדי ה' או שהרגע של החטא הוא סוג של פלנטה אחרת?
בגמרא מסופר על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית, ופעם אחת מצא את עצמו בחדרה של זונה היושבת בכרכי הים. הגמרא מספרת איך הוא עולה על המיטה ויושב כנגדה ואז, רגע לפני החטא, באות ארבע הציציות וטופחות לו על פניו. הסיפור ממשיך ומתפתל, אבל המפתח לכל תהליכי התיקון והתשובה שמופיעים בו נעוץ בכך שהאדם הזה עלה על מיטתה של זונה בלי להסיר את הציצית. אני מהרהר בו לפעמים, באדם הזה. במשקל שהוא נושא עליו כשהוא מחליט להישאר עם הזהות הערכית והדתית שלו גם בתוך החטא, וחושב שאחרי שבעל התניא כבר חיבר את "ספרם של בינונים", המיועד למי שיש להם יצרים אך לעולם אינם חוטאים, הגיע הזמן לכתוב את "ספרם של רשעים".
יש כזה דבר, "אתיקה של חטא". היא מתחילה במחויבות לשים לחטא גבולות. מתוך הבנה שגם אם חציתי גבול אחד זה לא מסיר ממני בכהוא זה את המחויבות לגבול הבא. אם לא קמתי למניין של שש, אף אחד לא פטר אותי מן המניין של שבע. אם נכנעתי לחתיכה אחת של סוכר לבן וצבעי מאכל, זה לא הופך את החתיכה השנייה לבריאה יותר. וגם אם עברתי על הגבולות שבין אדם למקום, אף אחד לא פוטר אותי מאלו שבין אדם לחברו. זה נשמע מובן מאליו, אבל עובדה שרבים ממי שבוחרים לפרוץ את הגבולות הערכיים וההלכתיים שעליהם חונכו, מגיעים לפעמים למקומות קיצוניים ונמוכים באופן חריג, "כאשר אבדתי אבדתי".
האתיקה של החטא כוללת גם הכרה בהיותו כזה, בלי ניסיון להכפיף את הקוד המוסרי או הדתי אל המקום שבו אני נמצא עכשיו. והיא כוללת גם את המבט אל הרגע שאחרי, ואת המחשבה איך להותיר את החטא כאפיזודה חולפת ולחזור מתוכו אל המסלול בלי לתת לו להכתים ולהכתיב את סדר היום.
חג הסוכות נקרא בפי חז"ל "יום ראשון לחשבון עוונות". מאז ראש השנה, כך לפי המדרש, חיינו בסוג של בועה של סליחה וכפרה וקדושה, ועכשיו מתחילים החיים האמיתיים. ובחיים אמיתיים יש גם עוונות. אני אוהב את הריאליות המפוכחת, הצורמת, של המדרש הזה, שתולש אותנו באבחה אחת מן הפנטזיה של הימים הנוראים ומניח על השולחן בגלוי את קיומם של חטאים. ובעיקר את התפקיד שבו הוא מטעין את ימי חג הסוכות. לדאוג שגם כשהחיים שלנו לא יהיו רק אתרוגים, נישאר תמיד לפני ה'.
