בזמן מלחמת העולם השנייה הונהג בבריטניה קיצוב במזון. האזרחים התלוננו שהם לא מקבלים מספיק אוכל, וצ'רצ'יל ביקש לבחון באופן אישי את הנושא. הביאו לו על מגש את קצבת המזון שמקבל אזרח בריטי למשך שבוע שלם. צ'רצ'יל הסתכל ואמר: "אני לא מבין על מה הם מתלוננים. אפשר להוציא מזה ארוחה סבירה".
אזרחי בריטניה שאינם צ'רצ'יל שרדו את הקיצוב הקשה במזון, בין השאר משום שגם בימי שגרה היה להם פחות אוכל מאיתנו. כך היה גם בישראל: אבי ז"ל היה מספר על שנות ילדותו, כאשר במקום ביצים השתמשו באבקת ביצים, ותלושי המזון הקציבו לכל אדם מנת עוף קטנה, פעם בשבוע.
גם זה יותר ממה שהיה לאבותינו בימי קדם. בספר תהילים כתוב: "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע; בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". למה הזורע בוכה בזמן הזריעה? כי בבית אין לחם, והילדים רעבים, והוא לוקח את הגרעינים האחרונים וטומן אותם באדמה. או שהתבואה תצמח, ואז יהיה אוכל לעוד שנה, או שתהיה חלילה בצורת, ואז כולם ימותו ברעב.
בתקופה שבה רוב האנושות חיה בתת־תזונה, על סף הרעב ומתחת לו, חג האסיף ביטא שמחה גדולה של הקלה: היבול נאסף הביתה, ולמשך עוד כמה חודשים נחיה ולא נמות. החוויה הזו זרה לנו לחלוטין. אנחנו לא בוכים מרוב פחד האם יהיה לנו לחם מחר ולכן אנחנו גם לא שמחים כל כך ברינה בזמן האסיף. סוכות, חג האסיף, מקבל אצלנו משמעות אחרת. בימי קדם, בני המשפחה המורחבת נאספו ביחד כדי לשמוח על האוכל. אצלנו המצב הפוך: אנחנו אוכלים סעודות חגיגיות כדי לשמוח על שאנחנו נאספים ביחד. אנחנו לא חשים הקלה על שנאסף מספיק אוכל; אנחנו חשים הקלה על שנאספה מספיק משפחה.
בימי קדם, בני המשפחה המורחבת נאספו כדי לשמוח על האוכל. אצלנו המצב הפוך: אנחנו אוכלים סעודות חגיגיות כדי לשמוח על שאנחנו נאספים
בשנות ילדותו של אבי אומנם השתמשו באבקת ביצים, אך בכל מוצאי שבת התקבצו כולם בביתם של סבא מנחם וסבתא חוה: הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות. ואחרי שאני נולדתי, ולמשך כמה שנים, גם ראשוני הנינים. מי מאיתנו זוכה לזה היום? בדרך כלל, ככל שנחזור אחורה בזמן, נגלה משפחות מלוכדות יותר. ההיסטוריון פיטר לזלט כתב ספר בשם "העולם שאיבדנו", על אנגליה שלפני 500 שנה. האנגלים אומנם חיו אז בעוני קשה, כתב לזלט, אך זכו למשהו שנשלל מאיתנו: הם חיו את חייהם כשהם מוקפים כל היום בפנים ידידותיות של אנשים אהובים. המשפחה לא רק אכלה ביחד וישנה באותו בית, אלא גם עבדה ביחד.
כולנו יודעים שארבעת המינים מסמלים ארבעה סוגי אנשים בעם ישראל – אלו שיש להם הרבה תורה ומעשים טובים ואלו שפחות – וכולם מצטרפים לאגודה אחת. למעשה, זהו רק אחד מעשרות מדרשים נאים על האתרוג והלולב, ודומה שרק בדורות האחרונים הוא זוכה לפופולריות כזו. אצל אבותינו, ארבעת המינים היו פשט ולא דרש: אלו ארבעה צמחים הזקוקים למים, ובעודנו אוחזים בהם אנו מתפללים בכל לב לשנת גשמים ברוכה. לנו קשה להזדהות עם הפשט הזה, משום שאנחנו הרבה פחות תלויים בגשם. בפרט במאה ה־21, אחרי שבחסד ה' מפעלי ההתפלה שלנו פתרו לטווח הנראה לעין את בעיית המים של ארץ ישראל, שמאז ימי אברהם אבינו מיררה את חייהם של אבותינו. אנחנו פחות מרגישים את סכנת הבצורת, והרבה יותר מרגישים את סכנת ההתפוררות החברתית. ולכן כל כך מדבר אלינו המדרש על אנשים שונים שמצליחים לחיות ביחד, באגודה אחת.
בעולם הזה תמיד יהיה על מה להתפלל. השמיכה האנושית מוגבלת, וכשמושכים אותה לצד אחד – היא קצרה מדי בצד השני. חברה שיודעת להעניק לנו שפע חומרי מתקשה מאוד להעניק לנו קרבה משפחתית וקהילתית, שנחוצה לנו לא פחות. גם אנחנו צריכים גשם ופרנסה, אך בחג האסיף רבים מאיתנו מתפללים קודם כול על הביחד שלנו. מה שפעם היה נדיר – מים נקיים ולחם בשפע – הפך היום מובן מאליו; מה שפעם היה מובן מאליו – משפחה גדולה, חזקה ומאוחדת – הפך היום נדיר. מי שזוכה לאחדות משפחתית כזו מתפלל: "הודו לה' כי טוב", מי שעדיין לא זכה מתפלל: "אנא ה' הושיעה נא". הרשב"ם כתב שאנו יושבים בסוכות "לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר, ולא בתים לשבת". דווקא בדור שיש בו בתים גדולים ויפים של אבן, קשה יותר לבנות בתים של לב. בחג האסיף נתפלל גם על האסיף המשפחתי הזה.
