קורה משהו איום ונורא והוא, שאני זו שיוזמת את הטיולים. הנה חול המועד ואני מעבירה את הנייד למצב טיסה ומקווה שהוא לא ישיג אותי. החיוני כבר לא מתקשר לכל החברים לנסות לחבור אליהם לאיזה קמפינג שנוא כי אני היוזמת. ועל כן יש לי חברות חדשות: טניה מהמרכז של בתי־ספר שדה, אנה מהמוקד של ישרוטל וכמובן דוד מדריך הטיולים. עם כולם אני קובעת פגישה בת כמות תלת־ספרתית של שעות ואנחנו מתכננים את השנה. וככה אין הפתעות, אני לא אשב יותר כשהוא אומר את המילים המפחידות: שנייה אני אפתח מפה לסימון שבילים ונחליט מה אנחנו עושים היום. לא, לא. אני שולחת לדוד בוואטסאפ את האזור המיועד וכותבת לו: אני צריכה שתמליץ לי על מסלול והנה תזכורת קטנה למי הלקוחה: ושולחת את התמונה שצילמתי באלבום שאצל אמא ואבא ובו תמונת השיימינג שצילמה אותי לירון בתיכון, יושבת בפסגת ההר, נאחזת בענפים ומסרבת לרדת במסלול הקל ביותר שנסלל בארץ מאז קום המדינה תוך שירת "קלי קלי, שלא ייגמר לעולם".
ואיך תדע אישה שהיא רצינית בנוגע למשהו? היא תשלם עליו. אין יום ראשון שאני מחליטה שאני עושה דיאטה ולא נותנת את האשראי שלי לאיזו תוכנית "רוצים לרדת במשקל? שאלו אותי כיצד
היה שלב, אני חושבת שזה היה אחרי פסח, שהחלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים. אחרי עוד התקף פאניקה באמצע מסלול, עוברים ושבים מסיבים את מבטי ילדיהם הבוהים באישה שצורחת "תיזהרו זה מסוכן, זה מסוכן". כשילדיה בסך הכול עוברים בשלולית. נמאס לי מעצמי, נמאס לי מהעייפות שאוחזת בי אחרי המסלול, ולא בגלל המסלול עצמו – מזכירה לכם שאני בכושר שיא, תשאלו את הבנות מקבוצת הריצה של דונה בפאלו אלטו איזו חיה הייתי באימון הבוקר שהצטרפתי אליו, השארתי אחריי אדמה חרוכה ושרירי ירך קרועים, אבל זה לטור אחר. אני מותשת מנטלית מהפחד ומהצעקות. הבנתי שאני רוצה שינוי. אז כדרכי המאוזנת הכרזתי קבל אוטו וילדים ישנים ומריירים זה על זו: "אני הולכת לעשות את שביל ישראל", לחיוני יצא קפה שחור מהאף מרוב צחוק. ואני הסברתי, אימון. אני אתאמן. ואני אתרגל, ואז יהיה לי פחות מפחיד.
ואיך תדע אישה שהיא רצינית בנוגע למשהו? היא תשלם עליו. אין יום ראשון שאני מחליטה שאני עושה דיאטה ולא נותנת את האשראי שלי לאיזו תוכנית "רוצים לרדת במשקל? שאלו אותי כיצד" או כפי שאני מכנה אותה, "רוצים לרדת בעו"ש? שאלו אותם כיצד". אז רכשתי ספר של שביל ישראל, וקבעתי פגישה עם נחמה ששאלה אותי שאלות מאוד לא רלוונטיות. האם יש לי רכב, האם אני לא רוצה לחכות לעונות ידידותיות יותר למטייל. האם אני בטוחה במאה אחוז שאני פנויה לזה. הורדתי אפליקציה והנה ברוך ה'. מאז לא קרה שום דבר.
אז אם לא התאמנתי, לפחות אני אקבע את התפאורה. מיצינו את תקופת הקמפינג, אני מסכימה לעודד יוזמות בנושא כל עוד כותרתן היא "טיול אבות וילדים", אבל תחת הכותרת "טיולים משפחתיים" יהיו מצורפים ברז עם מים חמים ואסלה. וכאמור, אני מתכננת שנה קדימה. חג־חג. ואז אין הפתעות. ואיך אני אוהבת שאין הפתעות. ההפתעה היחידה, ואני לא יודעת כל כך איך להתמודד איתה, היא מרד המתבגרות. המוזרות האלו אומרות שהן מעדיפות לצאת לטייל עם החברים במקום לבוא לטיול המשפחתי. לא הבנתי, איך אתם יכולים להחליף את ההנאה והעונג שבבילוי איתי, בהישארות בבית במזגן? מי אתן ולמה אני לא אתן. "אמא, את סתם רוצה שנבוא כדי לסנג'ר אותנו, אין לנו כוח". סליחה??? אני לסנג'ר?! מה פתאום. מה אפשר לעשות שאתן היחידות שיכולות להשתמש בסכין חדה – אז בבקשה תתחילו לחתוך סלט. אתן היחידות שבגובה מספיק כדי להגיע לכיור – אז בבקשה להתחיל לשטוף פה כלים. ואתן נראות רעננות ועל כן יעזור אם תוכלו לקחת לסיבוב הרדמה את התינוקת שאינה שלי, כי משום מה הוריה לא מבינים שיללותיה החופרות מפֵרות את האיזון בעולם.
אבל אני אנצח. גם אם הן לא יבואו, הכול יהיה בסדר. העיקר שאני יודעת לאן והעיקר שאני יודעת עד כמה ארוך וקשוח. התקלה היחידה הייתה כששלחתי את פרטי החופשה המשפחתית בקבוצה, והחיוני ענה שהוא בכלל עובד בחול המועד. אז אם מישהו רוצה, יש לנו מזרן פנוי במיטת קומותיים.
