הימים שבין יום הכיפורים לסוכות תמיד מלווים אצלי בגעגוע נוסטלגי. כנערה, אפשר לומר שכמעט חיכיתי להם עת העיר בני־ברק הייתה מתמלאת בדוכני ארבעת המינים, בבאסטות עם קישוטים לסוכה ובצעקות של רוכלים צעירים. אהבתי להסתובב בין הדוכנים האלה, לא בהכרח כדי לקנות משהו, פשוט כדי ליהנות מקסמה המפוקפק של העיר הכעורה שלפתע הייתה לובשת פני שוק ססגוני בקרנבל מתמשך.
לכל הטוב הזה היו גם חסרונות, כמו למשל פני הרחוב היפה שלנו, שהיה הופך פתאום לסוג של מחנה פליטים צפוף. מכל עבר הייתה צצה לה איזו סוכה עקומה, והיו גם כאלו שהגדילו לעשות ויצאו עם מוטות ברזל ענקיים מהמרפסות שלהם, שלאחר מכן עברו הסבה לחדר בלתי חוקי שנוסף לבית ונשאר שם כל השנה. אבל אפילו במערב הפרוע המוגזם של בני־ברק היו חוקים פנימיים. שכנים תיאמו ביניהם את הקמת הסוכות, שטחים נסגרו ונפתחו כמו בחלוקת המגרשים של אחוזת־בית.
לא כך היה בחלקה הדרומי של העיר, שבו יצא לנו להתגורר במשך תקופה. היינו אז סטודנטים, וחיפשנו דירה ברחובות הנושקים לאוניברסיטת בר־אילן. מצאנו לנו אחת במצב מפתיע – ארבעה חדרים, חדשה מהניילונים ובמחיר שאפשר לחיות איתו. רק אחרי שחתמנו על החוזה גילינו את הקאץ' – הדירה כולה נבנתה באופן בלתי חוקי על גג של הדירה מתחתיה, שהייתה שייכת לקרובי משפחתם של המשכירים, זוג חרדי ליטאי צעיר. את החשמל משכו מחדר המדרגות ואת הארנונה חלקו עם הדירה מלמטה בסכום מצחיק. בשלב הזה היה מאוחר מדי להתחרט, ובמשך תקופה התגוררנו בדירה הזו בבניין שכולו חרדים.
לא יזיק שמדי פעם נשאל את עצמנו איך אנחנו מצטיירים כלפי חוץ – האם אנחנו נעימים בעיני השכנים שלנו? האם אנחנו מתחשבים?
מול הבניין שלנו התגוררה משפחה במעין פחון שהוסב לבית וגידלה שם שישה ילדים בקושי רב. בסוכות, מאיזושהי סיבה, אב המשפחה היה נותן את השואו שלו. מדי שנה הוא היה מקים סוכה ענקית בשטח הבניין שלנו וכל ערב חגגו בה את שמחת בית השואבה.
לילה אחד המוזיקה נמשכה עד שעה ממש מאוחרת. הילדים לא הפסיקו להתעורר ולא ידעתי מה לעשות. ירדתי למטה וביקשתי מהשכן להנמיך את המוזיקה. הוא ענה בתגובה שככה זה בסוכות, ושכבר שנים הוא מקים את הסוכה הזאת וחוגג ואף אחד לא אמר לו מילה. "ובכן, אני גאה להיות הראשונה", עניתי, "הילדים שלי לא מצליחים לישון בגללכם, ובכלל, נראה לך הגיוני שאתה ככה פולש לחצר של בניין שאינו שלך ומקים בה סוכה בלי לשאול אף אחד?". השכן לא השתכנע ופשוט התעלם מהבקשה. לא רציתי להתעמת איתו, אז עליתי הביתה והמשכנו לסבול.
אחרי שנה, בתום החוזה, עזבנו את הבית ועברנו לצד של רמת־גן. שם החוק היה עדיין חוק, והחיים שבו למסלולם. יום אחד התקשר אליי המשכיר וסיפר ששכחנו נייר טואלט בדירה ושאל מה לעשות איתו. חשבתי שהוא מסתלבט עליי, אבל לא, זה היה אמיתי. "אני לא רוצה שיהיה גזל", הסביר. "תגיד", עניתי לו, "וזה שבניתם דירה שלמה בלתי חוקית, שהחשמל שלה מגיע מחדר המדרגות, ואת הארנונה אתם חולקים עם עוד דירה, עם זה אתה בסדר?"
אחד המערכונים היפהפיים ביותר של פרפר נחמד מספר על זוג חברים, גד וראובן, שמתפתח ביניהם סכסוך שכנים. אחרי שנים שנהגו לחגוג בסוכה משותפת הם לפתע מפרידים סוכות. לדעתי זה שיר גאוני שמזהה את הניואנסים החברתיים העדינים שעומדים מאחורי מצוות סוכה ומוציא מהם אמירת עומק על יחסי שכנות.
סוכות זה זמן טוב לדבר על הדברים האלה, שקיימים בכל שכונה, בכל עיר ובכל יישוב – על אנשים שמרחיבים את הבית שלהם בצורה אגואיסטית, ולא חושבים על השכן שפתאום קמה לו מרפסת מול חדר השינה. על צדיקים בעיני עצמם שחוגגים עד השעות המאוחרות של הלילה, ולא שועים לקול בכיים של הילדים מהבית הסמוך. לא יזיק שמדי פעם נשאל את עצמנו איך אנחנו מצטיירים כלפי חוץ – האם אנחנו נעימים בעיני השכנים שלנו? האם אנחנו מתחשבים?
בעיות שכנות הן לא עניין דתי, אבל כשהן פוגשות את ענייני הדת הסאונד שלהן עלול להיות צורם אפילו יותר. אין שום דבר קדוש בסוכה שנבנית על חשבונו של האחר. אין שום דבר עילאי בסעודת מצווה שמפירה את שלוותם של אלו שמנסים לישון. הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, והצדיקים הטהורים יותר – לעולם לא ימצאו ערך עליון במצווה הבאה על חשבונם של אחרים.
