טוב, אני כבר כמה שעות טובות מנסה לכתוב את הטור הזה כמו שצריך, ולא מצליח, יש לפעמים שהפער בין מה שאני מרגיש לבין מה שאני מצליח להעלות על הכתב הוא פער שאני לא שלם איתו, אבל מה אני אעשה, אני בסך הכול יהודי אחד, מוצף ומבולבל, שחי כאן בעולם ומנסה לעשות את הכי טוב שהוא יכול. ויש איזו נקודה שפתאום הבנתי בקשר לחג הסוכות, ובקשר לחיים האלה, שהם חיי עראי שמתחפשים לחיי קבע, אייי אייי איייי, ואת הנקודה הזאת אני מנסה לכתוב כאן כבר כמה שעות טובות. חג סוכות הוא החג האהוב עליי מכל החגים כולם, כולל חגים של נוצרים ושל מוסלמים. מדי שנה, בצאת יום הכיפורים, אני בונה את השלד של הסוכה האומללה שלי, בידיים רועדות ובלב נרגש. אחר כך אני עוטף את הסוכה בבדים לבנים ורפויים, אחר כך אני מניח את הסכך ותולה את הקישוטים ומסדר את התאורה, ובתוך יום יומיים יש לי בגינה שלי סוכה! מוארת ולבנה ושברירית ומרגשת ומתוקה. ובכל שנה אני משתדל לבלות בסוכה כמה שיותר זמן! אני סועד בה את כל הארוחות שלי, ושותה בה את כל כוסות הקפה שלי, ואפילו ישן בה לפעמים, ביחד עם כל הג'וקים של תל אביב חחחחח, ובכל בוקר וצהריים וערב, אני משתדל להזמין אנשים לסוכה שלי כדי לשבת איתנו ולהיות האושפיזין שלנו, ובכל פעם שאני מארח בסוכה שלי אנשים הלב שלי מתרחב ומתנפח, אני לא יודע להסביר את זה, אני כאילו מרגיש שככה אנשים צריכים להיפגש, ככה אנשים צריכים לשוחח! בתוך מבנה ארעי, מחורר וצפוף. לא יודע להסביר את זה.
ובכל שנה מחדש, כשאני יושב בסוכה שלי עם החברים שלי שאני אוהב, אני נדהם לגלות שהסוכה הזו מאפשרת, ומייצרת שיח עמוק יותר וחשוף יותר בין כולם, לא יודע, יכול להיות שאני מדמיין את זה, אבל בחוויה שלי, הסוכה גורמת לאורחים שלנו וגם לנו להיות הרבה יותר רכים, והרבה יותר פגיעים, והרבה יותר פתוחים, והרבה יותר רגישים. אני חושב שכתבתי כמה וכמה טורים על רגעים ושיחות יפות שהתרחשו בתוך הסוכה שלי. כי בסוכות כל האנרגיה אחרת, העיניים רכות, והאוזניים כרויות והלבבות פקוחים. זה משהו שקורה בסוכות. זה משהו שקורה בין הדפנות העדינות ומתחת לסככים הצפופים. וזו הסיבה שאני כל כך אוהב את סוכות.
בעיניי היציאה הזו "החוצה", אל "הבית שנמצא מחוץ לבית" – היא זו שמאפשרת את הקרבה האנושית הזו שעליה דיברתי. ההלכה דורשת מאיתנו לצאת החוצה, לעזוב את הקירות העבים, את התקרה המגוננת, את הקרקע היציבה, את הדלת הנעולה, ולשבת בחלל קטן, חשוף, לא יציב, וחשוף לרוחות. ההלכה תובעת מאיתנו לעזוב את החיים שלנו, ולחיות, לרגע אחד, חיים אחרים, פשוטים יותר, חשופים יותר, חלשים יותר, פגיעים יותר. אל תדאגו, זה לא להרבה זמן. זה רק שבוע וזה נגמר. אבל איזה שבוע זה יהיה. איזה שבוע זה יהיה!
הדבר הקסום הזה, שקורה בסוכות – קורה גם בחיים שלנו כל הזמן. היציאה הזו מ"דירת קבע" ל"דירת ארעי", גורמת להרבה אנשים לצאת אל העולם חשופים ופגיעים. פתאום הבנתי שגם אני זכיתי, בכל פעם ש"יצאתי מהבית שלי", למפגש מסוג אחר. עמוק יותר, מתוק יותר, חשוף יותר. זה מה שקורה לאנשים כשהם יוצאים מאזורי הנוחות הקבועים שלהם. זה מה שקורה לאנשים כשהם מרשים לעצמם לגלות את עצמם. היציאה אל הארעיות מאפשרת לנו מפגש.
התנועה של החיים, בדרך כלל, זורמת לכיוון השני. בני האדם מחפשים את הקביעות ואת היציבות. רוב האנשים בורחים מהסוכה ובונים להם בית. רוב האנשים קונים דירות, לוקחים משכנתאות, מגדלים ילדים, משלמים מיסים, רוב האנשים כובלים את עצמם בחיי קבע, יציבים ומובהקים, הם שולחים את הילדים לגנים, ועובדים כמו משוגעים, ומתרסקים על המיטה בלילה, אין להם רגע לחשוב על החיים שלתוכם הם נקלעו, אייי אייי איייי, לרוב האנשים אין זמן להבין שנייה, לבדוק שנייה, איך הם נראים "מבחוץ", כי הם "בפנים". זו הטרגדיה של חיי הקבע.
ופעם בשנה, בחודש תשרי, התורה דורשת מאיתנו לצאת החוצה. לצאת החוצה – פנימה. להיות אנחנו במקום אחר. לחיות בתודעה נפשית פחות מבוצרת, פחות מאורגנת, והרבה פחות יציבה. פעם בשנה אנחנו נדרשים להיות גרסה אחרת של עצמנו. לצאת החוצה אל הסוכה! לטוס לחו"ל, לשבת בשקט בים, לטייל לבד בטבע, להירשם לריטריט יוגה, ללמוד מקצוע אחר, להתאהב במישהו אחר, איייי, העיקר להיות, ולו לרגע אחד, קצת אחרים, קצת חשופים, קצת פגיעים.
ומתוך היציאה הזו, החוצה־פנימה, מתוך הפגיעות הזו, מתוך הנוכחות הזו, האחרת שלנו, בעולם, בחיים, מתאפשר מפגש חדש עם האנשים שמקיפים אותנו. עם האנשים שאנחנו אוהבים. עם הילדים שלנו, עם בני ובנות הזוג שלנו, עם החברים הכי טובים שלנו, עם אנשים זרים שאנחנו לא מכירים, ובעיקר בעיקר עם עצמנו.
זה מה שהבנתי השנה פתאום. היציאה החוצה מהבית לסוכה, מהקירות אל האוהל, מהקביעות אל הארעיות, היציאה הזו מאפשרת מפגש. וזה הקטע של האושפיזין, זה הקטע של הזעקה הקבלית הזו – "אזמן לאושפיזין". זו קריאה למפגש. זו קריאה לנוכחות. זו תפילה על האינטימיות, על רגע של חמלה, של נחמה ושל חסד, בעולם חופז ובן חלוף. איי אייי איייי אני מקווה שהייתי ברור. בלב שלי הכול ברור מאוד, שכוייח.
