בשני העשורים האחרונים, שבהם שולטת בטורקיה "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשותו של רג'פ טאיפ ארדואן, מפלגה מוסלמית בעלת זיקה לתנועת האחים המוסלמים, עוברת המדינה שינוי עמוק ומחליפה את זהותה: ממדינה מערבית מודרנית בעלת זהות חילונית, למדינה דתית בעלת זהות אסלאמית והשקפה שמרנית. אף שטורקיה עדיין איננה מדינה דתית מבחינה חוקתית, במישור המהותי והמעשי השפעת האסלאם בה גוברת מאוד.
ב־2007 העביר ארדואן, שהיה אז ראש ממשלה, תיקון לחוקה שלפיו הנשיא נבחר בבחירות ישירות. עשר שנים מאוחר יותר התקיים משאל עם, ובעקבותיו שונתה שיטת המשטר מרפובליקה פרלמנטרית לרפובליקה נשיאותית בעלת משטר ריכוזי, ותפקיד ראש הממשלה בוטל. מאז מחזיק ארדואן בסמכויות רחבות שלא היו לאף מנהיג טורקי לפניו. שליטתו במערכת הפוליטית ומינויים של אנשי אמון לתפקידי מפתח בצבא, חיזקו עוד את כוחו.
אך למרות ההשתלטות על מוסדות המדינה והפיכת טורקיה למדינה של מפלגה אחת, גם אחרי 20 שנה, מפלגת הצדק והפיתוח איננה נהנית מהגמוניה מוחלטת. במקביל להתחזקותה של הזהות האסלאמית, האינטלקטואלים, התקשורת והקולנוע עדיין מקיימים תרבות חילונית.
שתי הקבוצות מתייחסות זו לזו בחשדנות: אחת מגלמת טורקיות מערבית חילונית, והשנייה מבטאת לאומיות מוסלמית ושמרנית
עד כמה טורקיה דתית? זוהי שאלה שקשה לענות עליה. כל מי שתשאל ברחוב אם הוא דתי ישיב לך בחיוב, גם אם הוא לא ממש מיישם את הדת על פי הספר. בטורקיה יש גם כמה זרמים של אסלאם, וגם מוסלמים חילונים, כך שההגדרה דתי ניתנת לפרשנות. טורקים רבים יראו עצמם כדתיים גם אם אינם מתפללים חמש תפילות ביום, ולפעמים אפילו לא אחת. יש גם טורקים שלא יצומו ברמדאן ועדיין יגדירו עצמם כדתיים.
השפעתה הגוברת של הדת על טורקיה גורמת לשינויים דמוגרפיים. מיעוטים בחברה הטורקית הולכים ונעלמים, בהם גם הקהילה היהודית המצטמקת. היהודים נהנים אמנם מקשרים והשפעה בצמרת הפוליטית, אבל פגיעות ביהודים ובנוצרים שמתרחשות מעת לעת, והתחושה של השתלטות אסלאם קשוח יותר על טורקיה, גורמות לעוד ועוד יהודים טורקים לעזוב את המדינה. מ־20 אלף יהודים לפני כמה שנים, הקהילה היהודית בטורקיה מונה היום כ־15 אלף איש בלבד. הצעירים עוזבים לישראל או לאירופה. בדומה ליהודים, גם הנוצרים הארמים־סיריאנים נוטשים את המדינה, ומספרם הולך ומתמעט.
בערים הגדולות איסטנבול ואנקרה יש שכונות חילוניות מבוססות, כך גם באיזמיר ובערי החוף. תושבי אזורים אלה תומכים במפלגות חילוניות ובראשן מפלגת העם הרפובליקנית. אף שהם חשים נצורים על ידי השמרנות הגוברת ותהליך האסלאמיזציה של החברה, מערכת החינוך והשיח הפוליטי – חלקם עדיין מרשים לעצמם לשתות אלכוהול ברחובות אפילו בימי הרמדאן.
במידה רבה ניתן לומר כי בטורקיה קיימים שני עמים, שההפרדה ביניהם מבוססת על תרבות וסגנון חיים ולא על מרכיבים אתניים. קבוצה אחת מגלמת טורקיות מערבית חילונית, והשנייה מבטאת לאומיות מוסלמית ושמרנית. שתי הקבוצות מתייחסות זו לזו בחשדנות, כאשר הקיטוב הפוליטי מחריף את חוסר האמון ההדדי. המאבק בין החילון לדת בטורקיה עדיין ניטש, ומלחמת התרבות, שכוללת גם מאבק של נשים חילוניות על זכויותיהן, חיה ובועטת. לאחרונה מתרבים המקרים שבהם אנשי דת מבקרים את הנשים על לבוש לא צנוע. מתברר שההקצנה הדתית מובילה בחלק מהמקומות דווקא להקצנה חילונית. באזורים מסוימים נשים לובשות בגדים קצרים, דבר שלא היה מקובל לפני עשרים שנה, כאשר טורקיה הייתה חילונית יותר.
ההשפעה האסלאמית הובילה גם ליצירת תופעה של קהילות דתיות מבוססות מבחינה כלכלית, המשתייכות למעמד הגבוה. אם במדינות אסלאמיות קיצוניות נהוג לנהל תרבות דתית צנועה, בטורקיה אפשר לראות גברים ונשים בעלי חזות דתית נוהגים בג'יפים מפוארים, עונדים תכשיטים יקרים ונהנים ממנעמי תרבות המערב. זהו אסלאם דתי שנפתח לעולם המערבי, מאמץ את הקפיטליזם ונהנה מכוח פוליטי וכלכלי.
טורקיה של 2022 היא מדינה אחרת גם מבחינה דמוגרפית. האוכלוסייה הערבית בה גדלה מאוד בעשור האחרון. כארבעה מיליון סורים חצו את הגבול בעקבות מלחמת האזרחים והציפו את המדינה. כמעט בכל מקום אתה שומע ערבית ופוגש ערבים, בעיקר מסוריה, מציאות שלא הייתה קיימת לפני עשר שנים. טורקים רבים, גם כאלה שתמכו במפלגת השלטון, אינם שבעי רצון מהשינוי הזה. ההחלטה לפתוח את השערים לפליטים מסוריה, אפגניסטן ומדינות נוספות, נתפסת היום כשגיאה בעלת השלכות קשות.
הפליטים הסורים משפיעים גם על הכלכלה הטורקית המידרדרת. אזרחי טורקיה מוטרדים היום מהמשבר הכלכלי ומכך שהכסף שבידיהם הולך ומאבד מערכו. האינפלציה הגיעה לשיא של 24 שנים. יותר ויותר אזרחים מצויים במאבק הישרדותי, וקניות בסופרמרקט הופכות למשימה מאתגרת עבורם. מקרי השחיתות שנחשפים, כאשר למשל אישים בעולם הפוליטי ובמשרות ציבוריות מקבלים שלוש וארבע משכורות, מגבירים עוד את כעסו של האזרח הפשוט.
המצב הכלכלי הקשה הוא גורם נוסף שמשכנע מיעוטים כמו היהודים, הנוצרים ומוסלמים־חילונים, לעזוב את טורקיה. בריחת המוחות של רופאים, אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים הולכת ומתרחבת. כאשר המשכורות נמוכות ביחס לכישורים ולעבודה הקשה הנדרשת, האוכלוסייה החזקה מחפשת מקום אחר לחיות בו.
תחושת הבידוד הפוליטי של טורקיה גורמת להנהגה לשנות את מדיניות החוץ שלה, ולבסס אותה פחות על אידאולוגיה ויותר על אינטרסים. חידוש הקשר עם ישראל הוא דוגמה טובה לכך. ביוני 2023 יתקיימו בחירות לנשיאות, וזו תהיה זו שעת מבחן למפלגת הצדק והחופש ולנשיא ארדואן.
פרופ' אומוט אוזר מלמד במחלקה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הטכנית של איסטנבול | הביא לדפוס: אסף גבור
