איך שלא תסתכלו על זה, זה לא נראה טוב. ירי בכבישי שומרון, אבנים בבנימין, חדירת מחבלים במזרח גוש עציון. כאן מדברים על נסיעה בשיירות, שם נאספים למחאת רבים ולא מוצאים אפילו חצי נחמה. עוד אינתיפאדה שבין אינתיפאדות כמו שכבר היו, כמו שעוד יהיו. ריטואל תסכול קבוע שחוצה את הקו הירוק ומתרחב לערים המעורבות. כמו בסבבים הקודמים, עד שיהיה לזה שם קוראים לזה "המצב". בינתיים רק בתוך הקהילה או המשפחה, או בשיחות חשש של אנשי מרכז לבקר באזור. ניסיון לרצח לא מעורר די עניין כדי לכנס את ועדת השמות של אסונות ישראל. אפילו אוטובוסים מתפוצצים נדרשו לעמוד בשורה ארוכה של מעשי רצח סדרתי עד שזכו לכינוי "השנייה", אז כמה סימני ירי על זגוגיות מכוניות פרטיות ללא נפגעים? בשביל זה להפריע לכל אגפי מערכת הביטחון?
אבל השטח לא מצליח לשבת בשקט ולהמתין להתפתחויות. נמאס לו כבר עכשיו, דווקא כי הוא יודע לאן זה עוד יכול להידרדר. "תושבי מזרח הגוש – אנחנו במצור!", הודיע מסרון מקומי. "בשבועות האחרונים התגבר הטרור ברחבי הארץ, בפרט כביש תקוע־אפרת סופג פיגועים וניסיונות רצח על בסיס יומי. אסור לנו לתת לזה לעבור בשתיקה!". בין הדרישה מצה"ל לקחת את השליטה לידיים ובין מסירת פרטי הכינוס בצהרי היום, הסתתרה האמת הישראלית העצובה זה 150 שנות התיישבות: "ניפגש במרכז כביש תקוע עם דגלי ישראל ונזכיר, בעיקר לעצמנו, שזה הבית שלנו".
לעת עתה תקוע והאזור לא סובלים מתדמית רצחנית שהולבשה באכזריות על אנשי יצהר והיישוב היהודי בחברון ואחרים, אבל זה לא ממש עוזר. הטרור הפלסטיני מבקש לשלוח יד בנפשם של תושבים ששומרים על שכנות טובה, ומתאמצים להתנהל לצידם בדו־קיום שכבר עבר מהעולם האג'נדאי של מצע מפלגות השמאל. לשווא. הסכין, הרובה והאבן הם עדיין כללי המלחמה, כדברי המשורר, ולידם פועל נשק לא קונבנציונלי במקלדות ובמיקרופונים.
ילד בן שבע מהיישוב הערבי תקוע נפל ונהרג בביתו בשעה שברח מלוחמי צה"ל באזור. הלוחמים הגיעו לחיפוש בבית הוריו, בית של מיידי אבנים ושאר אמצעי טרור. ידידתנו ארה"ב דרשה לפתוח בחקירה בעניין; הרשתות החברתיות והתקשורת הרשמית בישראל עבדו קשה כדי שתושבי תקוע היהודית, כמו מדינת ישראל כולה, יצטרכו להזכיר בעיקר לעצמם שזה הבית שלנו. בלב המחאה על הפקרת התושבים, בשיאה של הדרישה לאפשר להם לחזור הביתה בשלום, מסתתר האבסורד הזועק שנגררנו אליו מאז גלינו מארצנו ונשבינו בגלות מנטלית למשך אלפיים שנות.
ברשת הדומעת על סופו הטרגי של ילד בן שבע דורשים לקיים חלוקה מרושעת בין טובים ורעים: בין המצטערים על מותו המיותר ובין המתעקשים על זכות הקיום של עם שלם. שם כבר מסמנים את החינוך לחיים של אנשי גוש עציון והשומרון כרוע של כוח משחית, ואת החינוך לרצח של חלק מהשכנים כאנדרדוג המזמין ליטוף ואימוץ חומל. על הדרך מעודדים את ראש ממשלת המעבר להצר גבולות, ולהרחיב את נקודות הממשק לשיפור עמדות במטווח הברווזים הערבי־ישראלי. האכזריות החומלת על האצבע שעל ההדק מתעקשת לחסום מקורות חמצן חיוניים להתיישבות הציונית מחוץ לקו הירוק ובתוכו. אנחנו מסוגלים להתמודד עם החשש הביטחוני, עם הסיזיפיות של קיום העם היהודי בארצו, אבל כמה עוד אפשר לשאת את המאבק מול השטן של אלתרמן שעובד במלוא מרצו שנשכח שאיתנו הצדק?
קודם מחזירים אשראי
הוא עומד שם בקומה העליונה בקניון מלחה, עוד בטרם נפתחו רוב החנויות. "יצירות עבודת יד של בעלי צרכים מיוחדים", הוא אומר לעוברים ושבים בחיוך מיוחד משלו ומבט לא לגמרי ממוקד. מביט בחולפים על פניו בספק־תחינה ספק־הבנה, אולי בכל זאת נתעכב רגע לפני לחצי היום, בדרך לעבודה או לקנייה החשובה, או הביתה. אולי נרכוש משהו שלא ממש צריך אבל שמאוד יעודד אותו. אפשר לחייך ולהמשיך הלאה פעם. פעמיים. בפעם השלישית את כבר עוצרת, מכבדת אותו בחיוך סבלני, משוטטת במבט מהיר ולחוץ על המוצרים המסודרים היטב על דוכן רחב מידות. לא בדיוק היצירות שדמיינת. לא איורים ולא מחרוזות שאפשר לבחור מהן אחת חביבה לקישוט הבית או הצוואר. זה לא. כאן נאספו מארזים בגדלים שונים, מאגדים בתוכם שוקולדים עטופים ושאר מעדנות.
את בוחרת את המוצרים הראשונים שקופצים בעין, מבקשת לשלם לאיש החביב כל כך, הכבר לא ממש צעיר והמתפקד לגמרי הזה. האושר על פניו חשוף וכן. הוא מציע מבצע, אריזה נפרדת, מחיקת המחיר. מכריז בלי הקשר מסוים שהלקוח תמיד צודק, ו"אם יש בעיית מזומנים, יש ברשותנו אפשרות להקל עלייך בתשלום באשראי". הוא יודע לתפעל אותו היטב, את האשראי, על כל חידושי הוויי־פיי והקוד הסודי והטלפון המאשר עסקאות בזיהוי פנים מהיר. עכשיו הוא מחזיק באשראי ומדקלם בדייקנות את שלמד בטרם זכה בעצמאות השיווק כאן: "קודם כול מחזירים את האשראי או את המזומן ללקוח, זה דבר ראשון. דבר ראשון מחזירים את האשראי". הוא עדיין אוחז בכרטיס כשהוא מבהיר: "אחר כך נותנים את הקבלה, ואז את המוצרים הארוזים. יש לנו שקיות חד־פעמיות ואני יכול לשים לך בהן את הקנייה". אי אפשר לא לחייך אליו. אי אפשר לא להוריד קצב. לאפשר לעצמך לאחר קצת לעבודה, לקנייה הבאה, הביתה. לתת לו את הזמן לעבד את מה ששינן כל כך טוב וכל כך הרבה, להחזיק עוד קצת באשראי אחרי שהשגיח על פעולותיו, דייק אותן, ותיאר את סדר הדברים שלמד היטב.
אחר כך את הולכת, קצת יותר לאט מתוך כבוד לאיש שעדיין מביט בך. קצת יותר מהר כדי להשלים את הזמן החסר. מהמדרגות הנעות את רואה אותו נאנח באושר, לוגם מים מבקבוק גדול, מתנשף מעט מהמאמץ ומגודל האחריות שנפלה עליו. תכף תיכנסי לחנות אחרת, לחנייה, למשרד, לביתך. בכל אחד מהם תפגשי עשרות אנשים. וכבר לא תורידי את הקצב. וכבר לא תאפשרי נחת, ולא תתני לזמן ללכת בקצב שלו. כל אחד מהאנשים שם סוחב עליו משהו. לכל אחד מהם צרכים מיוחדים. ולא רואים עליהם.
