חופש הביטוי וחופש העיתונות הם אבני יסוד בהתהוות הדמוקרטיה המודרנית. ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", שאימצה האספה הלאומית הצרפתית במהלך המהפכה ב־26 באוגוסט 1789, נכתב בסעיף 11: "הבעה חופשית של מחשבות ודעות היא מהזכויות האנושיות החשובות ביותר. לכן רשאי כל אזרח לדבר, לכתוב ולפרסם". במגילת הזכויות שכוננה ארה"ב ב־15 בדצמבר 1791, נקבע בתיקון הראשון לחוקה: "הקונגרס לא יחוקק שום חוק… המגביל את חופש הביטוי או העיתונות".
יותר ממאה וחצי לאחר מכן, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם, שאימצה העצרת הכללית של האו"ם ב־10 בדצמבר 1948, נקבע בסעיף 19: "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי. הזכות כוללת את החירות להחזיק בדעות ללא הפרעה, ולחפש, לקבל ולמסור מידע ורעיונות בכל דרך". ב־1966 אשרר האו"ם את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, שגם ישראל חתמה עליה. סעיף 19.2 בה קבע: "לכל אחד זכות הבעה חופשית; הזכות כוללת את החופש לחפש, לקבל ולתת מידע ורעיונות מכל סוג… בעל פה, בכתב או בדפוס".
למרות הדגש הנחרץ הזה על מרכזיותו של חופש הביטוי, בשנים האחרונות הוא נמצא תחת התקפה פרוגרסיבית חריפה. תחת דגל ה"קדמה" מנסה השמאל לצמצם את חופש הביטוי בדמוקרטיות רבות. מושגים כמו "שיח שנאה", "דיבור מסית" ו"פייק ניוז" משמשים בידיו כאמתלות לחקיקת חוקים ולהקמת מוסדות שמטרתם למנוע ביטוי חופשי. תרבות התקינות הפוליטית שולחת זרועות חקיקתיות וממשליות לחברה האזרחית, בניסיון לדכא את חופש המחשבה וההבעה.
הממשלה המכהנת בישראל היא חלק מהמגמה הזו. עם הקמתה ב־2021, פרסמתי באתר מידה את המאמר "כל שקרי התעמולה של הממשלה החדשה". "אדם עם חושים פוליטיים ותקשורתיים", כתבתי, "מבין בדיוק מה מצפה היום לתקשורת ביקורתית ולוחמת… הוא צריך להתמודד עם השמאל הדורסני והימין ה'חדש' חסר המעצורים, כשלצידם מערכות הממשל והתקשורת. הוא עבר באחת ממשטר דמוקרטי ליברלי למשטר של פחד ושיתוק פרוגרסיבי". התחזית הייתה ברורה: "תחת המשטר הפרוגרסיבי, חופש העיתונות בישראל ילך ויצטמצם. כולם יהיו תחת לחץ למתן, לרכך, לשתף פעולה עם הממשלה".
ואכן, לא טעיתי. כמו הדמוקרטים בארה"ב, גם בישראל ניסו פוליטיקאים ופעילים פוליטרוקים מהשמאל ומהימין "החדש" – מהגרועים שבמפיצי השקרים, מדרדרי השיח הציבורי ומרעיליו – לחוקק חוקים ולהקים ארגונים שינטרו, יצנזרו, ישתיקו ויענישו את מתנגדיהם ומבקריהם הימנים ברשתות החברתיות.
כעת הרחיב יאיר לפיד את המגמה אל מעבר לרשת. הוא משמש כראש הממשלה הזמני לזמן קצר בלבד, אבל כבר מנסה להשתיק את הימין באמצעות התקפה בוטה נגד ערוץ 14. זהו מעשה שלטוני ברוטלי, ניסיון פגיעה אנטי־דמוקרטי מובהק בערוץ תקשורת, שמהדהד את ההתקפה על ישראל היום מ־2014 – שלו ושל שותפיו דאז, נפתלי בנט ואיילת שקד.
תומכי יש עתיד מפיצים פייק ניוז, שכביכול לא מדובר בניסיון לסגירת הערוץ. ובכן, שפטו בעצמכם. ישי כהן שאל את לפיד בריאיון: "אתה באמת רוצה לסגור את ערוץ 14?". לפיד השיב את התשובה המיתממת: "מעולם לא ביקשנו לסגור את ערוץ 14. אמרנו רק שצריך להיות סימון במה מדובר". ענה לו כהן: "כן, אבל זה יכול להוביל בסופו של דבר שהרשות השנייה תשלול להם את הרשיון, ואז באמת הערוץ ייסגר".
אילו לפיד לא תכנן שהתקפתו תוביל לסגירת הערוץ, הוא היה מגיב בהפתעה או בהבטחה שלא כך יקרה. במקום זאת ענה: "אני לא יודע. תראה, אנחנו בבחירות, וזה, צריך פשוט לחול על זה חוק מימון מפלגות". האם לפיד באמת "לא יודע"? קשה להאמין, מאחר שהמהלך שלו לווה בייעוץ משפטי ופוליטי. אבל אולי יש לנו ראש ממשלה שנוקט בפעולות אנטי־דמוקרטיות חמורות כאלה בקלות דעת, בלי שטרח לברר את משמעותן. קשה להחליט מה גרוע יותר.
בכל מקרה, טענת לפיד על תעמולה פוליטית היא הבל מוחלט. יש לכלי תקשורת זכות מוחלטת לבקר את השלטון כאוות נפשו, זכות שתקשורת השמאל מממשת במלואה. ממשלת לפיד מערערת כאן על היסודות הליברליים והדמוקרטיים של מדינת ישראל. לפיד, מנהיג מפלגה דיקטטורית, מתייחס בהתאם למדינה ולאזרחיה.
מטרידה לא פחות שתיקת הכבשים של השמאל המתכנה "ליברלי", לנוכח ההתקפה הפרועה הזו על חופש הביטוי והעיתונות והפגיעה בדמוקרטיה. היא מעידה כאלף עדים על צביעותו וריקנותו הערכית והאידיאולוגית. אלו ימים קשים לדמוקרטיה הישראלית; הלוואי שיחלפו במהרה.
