לפעמים אני מקנא. זו תכונה לא נעימה, שמזיקה לעור הפנים. אבל מה לעשות, גם אני חוטא בה. אני לא מדבר על קנאה כיפית כזאת, של להסתכל על איזה רוקסטאר או כוכב כדורגל, ולהגיד לעצמך "איך הייתי רוצה חיים כאלה", זו קנאה סבבה. לקנא בבלתי מושג זה לא נורא, כי תחושת הפספוס לא כואבת בצלעות. אני מקנא פוליטית, כשאני רואה מה השמאל בראשות יאיר לפיד עושה בתקופה האחרונה. מקנא מאוד. כי בניגוד ליכולות השירה או הכדורגל שלי, הייתי רוצה שהמחנה הפוליטי שלי, ששלט פה כל כך הרבה שנים, יהיה פחות שבע, או לפחות רעב כמו לפיד, מיכאלי וחבריהם בממשלת מעבר.
גילוי נאות ראשון: אני עובד בערוץ 14 ומתפרנס ממנו. גילוי נאות שני: עבדתי והתפרנסתי ממנו עוד כשהיה ערוץ 20 .אבל אין דבר שמשקף בעיני את הרעב השלטוני של יאיר לפיד יותר מהדרישה החדשה שלו להגדיר את הערוץ שאני עובד בו כערוץ תעמולה. יאיר לפיד הוא ראש ממשלה בקושי חודשיים, אבל החודשיים האלה הספיקו לו כדי לנסות לסגור ערוץ טלוויזיה בישראל. גם דיקטטורים מוכרים מההיסטוריה לא היו מספיקים לעשות את זה.
אני עוד זוכר את ההופעות שלי בגלגולו הקודם של הערוץ. תמיד הרגשתי שיש לי אחלה תפקיד שם: זה שיושב בפטריוטים וצורח על כל מי שאומר שעושים מספיק עם מערכת המשפט, ושאין בעיה עם המשילות, ושנושאי הפנים מטופלים כמו שצריך. תמיד הייתה לי ביקורת על נתניהו, ואהבתי לבטא אותה כי תמיד הרגשתי שאין טוב יותר לימין מוויכוח אמיתי. בדיוק כמו שקנאה טובה יכולה לקדם אותך ולגרום לך להגשים חלומות שבחיים לא היית מגשים אם לא היה לך מישהו לקנא בו, כך גם ויכוח מניע את גלגלי הרעיונות, מעורר אנשים ומשפיע על מנהיגים.
אני זוכר שכשדיברו שם באחד הדיונים על שותפות אפשרית של רע"ם עם הימין, אני התווכחתי. בכמה תוכניות ישבה לידי עידית סילמן, ויחד שמחנו לייצג את "הימין שמימין לימין". אני נשארתי בדיוק באותה נקודה, זה שתמיד יחשוב מה לא עשינו מספיק, איפה אפשר להשתפר, להתיימן, למשול. סילמן עזבה והקימה ממשלה, ואז חזרה. מודה ועוזבת.
כשהוקמה הממשלה בראשות בנט, הדבר הראשון שטענתי נגדה היה שהיא עלולה להרוג את הוויכוח בימין. כשמפלגה שבמשך עשור תפקידה היה לאתגר את הימין עושה שקר בנפשה ובקולותיה, ומפרה את כל התחייבויותיה, הבעיה היא לא הממשלה שהיא מקימה – שזמנה קצר וחולף – אלא שבבחירות הבאות ואלו שאחריהן לא יהיה קשב לנודניקים שמשמיעים טיעונים שהם מימין לימין.
אני כותב את זה כי אני מתגעגע לוויכוח; באולפן בערוץ 14 יש עדיין לא מעט ויכוחים, אבל גם היום, כשאני צועק לפעמים שלא נעשה מספיק מול מערכת המשפט, תמיד יהיה מי שיגיד לי, וחצי בצדק, שעם כל הכבוד "ראינו את אלה שדיברו גבוהה־גבוהה על ימין ואיפה הם סיימו".
יאיר לפיד מנסה להשתיק את הביקורת נגדו, והוא עושה זאת בטענה שבערוץ 14 לא מושמעות מספיק דעות. מיותר לתת עכשיו דוגמאות להומוגניות של ערוצי הטלוויזיה האחרים, אבל אני חושב במובן מסוים שיאיר לפיד צודק. אין ממש ויכוח גדול בימין עכשיו. אפילו מפלגת הימין שמימין לימין, הציונות הדתית, מקפידה להשאיר את הוויכוחים עם הליכוד בבית. כולם מאוחדים בניסיון לחזור לשלטון.
אבל מי אשם בזה? אחד, נפתלי בנט. כי כשהאיש שסימל את הוויכוח הגדול בימין מוכיח לפתע שהימין שמימין לימין בסך הכול חיכה להזדמנות לכיסא טוב ומפנק כדי לזנוח את כל עקרונותיו, לך תתווכח על כמה לא מספיק ימין לך בחיים.
העדשה המציקה
אבל יאיר לפיד רעב, ולא מספיקים לו כלי התקשורת המפרגנים. כמו בסיפור המפורסם על הנסיכה והעדשה, גם הוא לא מרגיש בנוח על עשרה מזרנים מפנקים כל עוד מונחת תחתיהם העדשה המציקה הזאת. שתיקת העיתונאים האחרים מהמיינסטרים התקשורתי, מלבד מעטים (עמית סגל למשל), לא מפתיעה אותי. גם הם רואים בערוץ 14 סכנה – לא לדמוקרטיה אלא לכיס.
אני לא מתכוון להתייחס לרייטינג של הערוץ (מלבד דבר אחד: מוזר שערוץ שמגחכים עליו שיש לו 0000003.0 אחוזי רייטינג מטריד כל כך את מר לפיד), אבל עיתונאי ערוצי המיינסטרים מזהים את הפוטנציאל ואת הצמא האדיר של מאסה ציבורית לצרוך משהו אחר, תקשורת שלא רואה בחרדים טפילים, במתנחלים פשיסטים, ביהדות סכנה ובניצחון בעיה.
אני לא מסכים עם כל מה שנאמר בערוץ 14 . ניהלתי שם בשנה האחרונה אינספור ויכוחים על מערכת המשפט וריבונות ומשילות וטעויות עבר. נאמרים שם לפעמים דברים שמוציאים אותי מדעתי, ואני אומר שם לפעמים דברים שמוציאים אחרים מדעתם. אבל אם אתם לא מבינים שהקרב על ערוץ 14 הוא לא קרב על ערוץ טלוויזיה, אלא על הדמוקרטיה שלכם, אתם בבעיה.
בימי הפיגועים בנעוריי, כשפתחתי עיתון אחרי פיגוע ראיתי שהכול סבבה. באולפן שישי בשבת שעברה הסכימו כל החברים כמעט שהבעיה היא לא מאות פיגועי ירי בחצי שנה אלא הכיבוש. בהסכם המים הכלכליים עם לבנון תומכת התקשורת, בלי ספק, וקצינים בדימוס מתגייסים לשבח אותו, ואני נזכר במכתב בעלי הדרגות שהבטיחו לנו שההתנתקות חיונית לביטחונה של ישראל. ההתנתקות, נזכיר למי שלא זוכר, סוקרה בישראל תחת הכותרת "הם הולכים לפגוע בחיילי צה"ל, המתנחלים האלה". ואני אומר לכם, זה לא קרב על ערוץ 14 ,זה קרב על הדמוקרטיה שלכם. והיא בסכנה. כי אם בתוך שלושה חודשים בתפקיד יצליח יאיר לפיד להביא לסגירה דה-פקטו של ערוץ טלוויזיה שלא מתיישר עם האחרים, רק דמיינו מה הוא יעשה בכמה שנים.
זו הדמוקרטיה שלכם, עכשיו תחליטו מה אתם רוצים לעשות איתה. יש לכם עד 1 בנובמבר.
