האמת היא שאין לי שמץ של מושג.
אין לי מושג אם מה שאני עושה בסדר.
אין לי מושג איפה אני טועה ואיפה כבר טעיתי וכדאי שאלמד מכך.
רבע מושג אין לי אם הבחירות שבחרתי עד כה בחיי באמת היו חכמות, אם אולי יש סיכוי שפספסתי משהו חשוב ובלתי הפיך שבעקבותיו החיים מאתגרים וקשים לי יותר משהם יכלו להיות.
אני לא יודעת, באמת שלא, אם טוב לי או שאני רק מספרת לעצמי איזה סיפור רומנטי. כזה שדואג לצבוע את מאורעות חיי בצבע ורוד פאני־באני שמתחתיו בעצם מתחבאים כתמים שחורים ודביקים וברור שבסוף הכול יתגלה.
לא יודעת גם אם זה סבבה שאני משתפת ככה את כולם ברגשותיי, בצעדיי ובתובנותיי. אולי היה עדיף לולא שיתפתי. אילו הייתי בוחרת להשאיר אצלי את כל החשיפה הזו. לכתוב מדי פעם על איזה משהו גנרי חיצוני לי, ללא קשר לחיי הפרטיים, אולי.
אין לי מושג, רגע לפני הקמת הסוכה, אם הבחירה לבנות מדי שנה סוכה גדולה, לארח בה את כל העולם ולסרב לצאת ממנה לסוכות אחרות, היא נכונה
אין לי מושג אם בזכות דרך החיים שאני חיה הילדים שלי יהיו טובים, או שמא בגלל החיים האלו ילדיי יקבלו בחירות רעות בהמשך. לא יודעת אם מחר עדיין יהיה לי כוח לקום מהמיטה, להכין להם כריכים ולהיפרד מהם בחיוך, כמו שהיום במקרה היה לי. אם השנה הזו התחילה לי טוב יותר מהשנה הקודמת, או שאני מתעלמת מחסרונותיה הבולטים ומעדיפה להדחיק. אם תמשיך ותהיה לי שגרה גמישה שנותנת לי מרחב להיות מספיק בבית וגם מספיק בחוץ, שגרה שטובה ונכונה לי כרגע ואולי היא בכלל לא טובה ונכונה לי כרגע.
אין לי מושג, רגע לפני הקמת הסוכה, אם הבחירה לבנות מדי שנה סוכה גדולה, לארח בה את כל העולם ולסרב לצאת ממנה לסוכות אחרות, היא נכונה. אם ההחלטה לטרוח בהכנת ארבעת המינים לילדים שלי, לדאוג שיקומו בזמן לתפילה ולנטילת לולב, למצוא מי שיכין אותם לקריאה בתורה בשמחת תורה, מוצדקת.
אין לי מושג אם הדאגה למעטפת תורנית יציבה וחזקה בימי החגים היא הדבר הנכון לעשות, ושאולי בעצם היה נכון וכדאי יותר פשוט לשחרר. לוותר. לתת לחיים שלי פרופורציות קטנות יותר, משהו פחות מתיימר, פחות בולט ומחייב. כמו צייר שמתחיל לצייר על קנבס ענקי ומתישהו תוהה לעצמו אם אולי הוא לא קצת קפץ מעל הפופיק, והיה עדיף שיבחר משטח קטן, פחות מחייב ונוח יותר לעבודה.
האמת היא שפשוט אין לי מושג.
ביטחון מומצא
אני מניחה שבטעות, מרוב להט החיים, השארתי אחריי פצועים ונפגעים ואין לי מושג איך או אם בכלל עליי לשנות משהו כדי להימנע מפגיעות נוספות.
אין לי מושג אם השם שמח בי, גאה בחיים שלי, מסופק ורווה נחת. או שאולי הוא יושב על כיסא מרומים ומתלבט אם להמשיך להתנהג איתי בחסידות, כי אני בכלל לא בכיוון וכדאי לאפס אותי לפני שיהיה מאוחר.
אין לי מושג אם ההורים שלי באמת שמחים בי ובילדים שלי, או שהם מעמידים פנים וחוששים לומר על מה שהם רואים את האמת, שאולי יש בה צדדים שלא אוכל להתמודד איתם.
אין לי מושג קל שבקלים אם אלו החיים שהייתי חיה, אם בעלי היה חי לצידי כיום. אני יודעת, קל להתבונן בי ובילדים שלי ולומר בחד־משמעיות חותכת שאין סיכוי שרזיאל היה חי כך, אבל לי זה לא ברור.
אני צועדת במשעול חסר ודאות לחלוטין, לגמרי לבדי. נושאת באחריות על שישה ילדים שכמובן אני מספרת להם שאני יודעת הכול, ומה נכון ומה טוב לנו. משרה עליהם המון ביטחון מומצא, כשלמעשה אני לומדת תוך כדי תנועה אם הצעד הקודם היה נכון או לא ואף פעם לא בטוחה בצעד הבא.
אני בטוחה שאני לא היחידה שתוהה על כך, בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש את המקום חסר הוודאות הזה שמתגנב אליו מדי פעם בלילות, שנייה לפני שהוא נרדם. ברור לי שזה לא בהכרח קשור אליי, ושאולי זו מנת חלקם של כל ההורים ואולי של כל מי שחי בעולם הזה. ושאולי בעצם זה חלק מהחבילה הקרויה “בן אדם".
אני מהעתיד עוד תתבונן בי מההווה בימים האלה. תצפה בי מתעקשת על כפות תמרים טריות לסכך, ועל כל עזרה ותמיכה שהיא יכולה להשיג כדי לבנות סוכה מפוארת ועצומה. היא מן הסתם לא תזכור או תבין עד הסוף מה עלה בדעתי. מן הסתם גם ילדיי יהיו שם לצידה ויתריסו בה על הפעמים שהייתה לא בסדר. על שהגזימה והפריזה בכל הנוגע לשיתוף, לאירוח, לטרחה סביב החגים והמצוות, סביב הרצון והצורך לעשות הכול גדול, לפעמים אולי גם קצת על חשבונם. כמו עכשיו, הם בטח עדיין מטיחים בה שהיא לא מספיק רואה אותם ולא מספיק פנויה אליהם, ואין לי ספק שזה מכווץ גם אותה.
אבל אם יש משהו שאני יודעת בוודאות גמורה, שאין לי צל של ספק לגביו, זה שהיא תראה אותי ותאמין, היא לגמרי תאמין, שעשיתי בדיוק ולא טיפה מעבר למה שאני יכולה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
