הכתבה המצוינת של עיתונאית חדשות 13 אילה חסון על תופעת האיתרוג הפוליטי ביום שישי חשפה צד מכוער במיוחד במערכת הפוליטית בישראל. ברם, הכתבה שהבליטה את תופעת צמר הגפן שעטף ועדיין עוטף פוליטיקאים דוגמת ליברמן, בנט, סער ואחרים שהתייצבו ב"מחנה הנכון" היא רק קצה הקרחון של אותה תופעת איתרוג, ולמעשה זו צורתה היותר ברורה, מוחשית וקלה לזיהוי גם אצל אלה שאינם ממש טובלים עמוק בתודעת הביצה הפוליטית-ציבורית. אך במסגרת הפיכת התקשורת מגורם שאינו תלוי בדבר לגורם תלוי, מסתתרת תופעה נוספת של איתרוג שהיא הרבה יותר חמקמקה מאחר שהיא פחות פרסונאלית ויותר רעיונית ולכן נמצאת לעיתים מתחת לרדאר.
אי אפשר היה שלא לשים לב לחיבה של פרשנים או אנשי תקשורת לראש הממשלה לשעבר שהפך לחליפי, אבל קשה שבעתיים לשים לב למחיקת מציאות. הדוגמה הכי בולטת מהשנה האחרונה נוגעת למה שמתרחש במרחב הביטחוני, בו חל שינוי עמוק בדמותה של המציאות כפי שהכרנו אותה בשני העשורים האחרונים – מציאות שקטה באופן יחסי שאפשרה לישראל להעצים את כלכלתה ואפשרה לציבור להכחיש את הממדים הבעייתיים של המזרח התיכון ולפתח גינונים של פרימדונות המרוכזות בתרבות הצריכה וההדוניזם הכלכלי.
במסגרת המציאות הנוחה של העשורים האחרונים פיתחה ישראל אסטרטגיה אזורית שהתבססה על כלכלה כמדכאת אקטיביזם פוליטי ולמעשה הצליחה, באמצעות הרעיון של "שלום כלכלי", לייבש חלק ממוקדי המתיחות ולהתמודד עם חלק ניכר מאתגריה הביטחוניים. בין היתר זו המציאות אשר אפשרה לישראל גם לחצות גבולות ציוניים מבית ולהקים קואליציה יהודית-ערבית ובכלל ממשלה שנשענת על הרעיון של עיסוק בנושאי פנים וכלכלה כאילו אין איראן, חזבאללה ובעיקר – פלסטינים, שעלולים לקלקל את הניסוי הפוליטי הייחודי, כפי שהגדיר אותו בנט בהופעתו לפני כשנה בעצרת הכללית של האו"ם.
תהליך גסיסת הניסוי והתפרקות הממשלה חפף לתהליך האיטי אבל העקבי של המציאות הביטחונית והאסטרטגית. למעשה כל מי שעיניו בראשו ומתבונן על המציאות הזו מבין את גודל ההשתנות ואת הדלתא שהולכת ונפערת בין הסדר שאפיין בזמן העבר של שני העשורים האחרונים לבין זה שהולך ונוצר בזמן הווה. הטרור הפלסטיני של החודשים האחרונים מלווה למעשה את ישראל מאז מאי 2021 ואין הגדרה טובה יותר כדי לאפיין אותו מהמושג אינתיפאדה.
האינתיפאדה הזו לא מגיעה רק מהגזרה הפלסטינית. היא מאפיינת גם את ההתנהלות מצד איראן ששועטת לפצצה גרעינית וגם מצד חיזבאללה שכופפה באיומי מלחמה את ישראל בעניין הסכם הגז. זו התנערות של המזרח התיכון הישן והאקטיביסטי מהסדר החדש של העשורים האחרונים שמציב את ישראל בפני הצורך בראש ובראשונה להבין את השתנות הכללים אבל במקביל גם להיערך לתרחישים קשים של התמודדות ביטחונית מהסוג הישן שמערב אלמנטים קשים של כוח צבאי ולא רק אלמנטים רכים של כוח כלכלי.
ביהודה ושומרון כבר עתה ישראל חווה בפועל את השתנות המערכת אבל חרף תופעת הטרור, האנרכיה בשטחי הרשות, חוסר תפקוד הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה, המאבקים בתוך האליטה הפלסטינית לקראת היום שאחרי אבו מאזן, היא נמצאת בעולם מדומיין של הכחשה. להכחשה הזו שותפים רבים, כולל בתקשורת ובזירה הפוליטית, שמעדיפים להגדיר את המציאות הנוכחית דרך מושגים, פרמטרים והנחות יסוד האופייניות ליום האתמול.
זוהי תופעה המלמדת על עיוורון אבל גם על איתרוג. לא איתרוג מהסוג הפרסונלי שבא לגונן ולחבק דמות פוליטית בשם אינטרס פוליטי אם כי איתרוג מהסוג הרעיוני שבא להגן על סדר יום שאפשר למחנה פוליטי או לגורמים מגוונים בזירה הפוליטית יתרונות לא מבוטלים בחתירה לעבר כיבוש השלטון. אינתיפאדה, פלסטינים, גרעין וכו' מנוגדים לסדר היום הרצוי שאותו ביקשו שותפי ממשלת השינוי לייצר, כזה שמבוסס דווקא על מיתון האקטיביזם במזרח התיכון, על ירידת משקלה של הבעיה הפלסטינית, על מיקוד בענייני פנים ועל יצירת חיבורים בין שמאל וימין של פעם.
האיתרוג הזה מסוכן שבעתיים כי הוא כרוך ביצירת שכבת דוק לאומית בישראל שמייצרת חציצה בין תפיסת המציאות לבין המציאות עצמה ומשליכה על הביטחון הלאומי דווקא בשעה הקריטית הזו שבו נדרשת הפנמה והכרה בהשתנות כללי המשחק. מעשה האיתרוג הרעיוני שמייצרת בישראל את גרסת "הזמן הצהוב" מודל 2022 ועלול להוביל אותנו במסלול הבעייתי של אוקטובר 1973 בואכה ההפתעה האסטרטגית הבאה.
