בדיעבד, שני הצדדים שייכו את האווירה החיובית שהולידה את פריצת הדרך ההיסטורית בתשרי תשפ"ג דווקא לכך שאיש מהנוכחים בחדר לא חשב שיש לשיחות הללו סיכוי. הרי נציגו של ראש הממשלה לפיד, כמו רוב אזרחי המדינה, לא האמין שהבוס שלו יצליח לבנות קואליציה של 61 ולהרכיב ממשלה בראשותו. הסיכוי שהשוויון הפוליטי יימשך ולפיד יישאר בלשכה עד הבחירות הבאות נחשב אופטימי, אבל העברת הסכם מדיני בממשלת מעבר נראתה בלתי סבירה.
אנשי אבו־מאזן היו פסימיים עוד יותר. כוחה של הרשות הפלסטינית רק הלך והידרדר, בחלק מהאזורים אחיזתה בשטח לא הייתה קיימת, ועל יכולותיו של היו"ר עצמו אין מה לדבר. האפשרות שמישהו יחתום איתו על חוזה כלשהו נתפסה אצלם כמופרכת. גם ההיסטוריה לא תרמה לאופטימיות. למעשה, הסיבה העיקרית לכך שהנוכחים בחדר ישבו בו הייתה לחץ מצד גורמים בסביבת נשיא ארה"ב. עד כמה הדברים נעשו כדי לצאת ידי חובה? הנציג הישראלי אפילו לא טרח לעדכן את לפיד בפרטי הפגישה.
ובכל זאת, משהו בדינמיקה הביא לכך שבסופה של הפגישה אפשר היה לדבר על מתווה כללי להסכם ישראלי־פלסטיני שהיה מקובל על כל הנוכחים בחדר. "זה היה מדהים, ואפילו קבענו פגישת המשך לעוד חודשיים", גילה הנציג הישראלי לאשתו, היחידה שידעה, "כמה חבל שאין סיכוי שיצא מזה משהו".
הפגישה הבאה התקיימה אחרי הבחירות. לפיד, כצפוי, לא הצליח להקים קואליציה, אבל התעוררות במגזר הערבי ברגע האחרון, יחד עם כמה עשרות אלפי קולות מימין שנשארו בבית או מתחת לאחוז החסימה, הביאה לכך שממשלת המעבר שרדה. כשבמערכת הפוליטית התווכחו אם יש צורך לשנות את השיטה לקראת הבחירות השישיות נפגשו הצדדים שוב, בעיקר כי התאריך כבר נקבע.
אחרי שבפעם הזו וגם בזו שאחריה הושגה התקדמות ניכרת, שהתבססה בעיקר על נכונותו של הצד הישראלי לוותר שוב ושוב, היה זה אחד הנציגים הפלסטינים שזרק בסוף השיחה: "אם לפיד הצליח לחתום על הסכם עם לבנון בזמן ממשלת מעבר, הוא יכול לחתום גם איתנו". תנועת היד של הנציג הישראלי הבהירה עד כמה לדעתו המשל לא דומה לנמשל, ובכל זאת היישר משם הוא נסע ללשכת ראש הממשלה כדי לעדכן את הבוס.
ללפיד לקח בדיוק דקה וחצי כדי לדעת שהוא מתכוון ללכת על זה, ובגדול. "חכה רגע", הוא אמר לנציג, "חבל שתספר את הכול פעמיים". הוא הכניס פנימה את הצוות הקרוב, וכולם יחד שמעו את הפרטים: צה"ל יצא מכל שטחי יו"ש, בבקעת הירדן ישב כוח בינלאומי, ומזרח ירושלים תוכרז כבירת פלסטין. "זו הפעם האחרונה שמישהו כאן אומר 'מזרח ירושלים'", עצר אותו לפיד. "תגיד 'ג'בל מוכבר', שיישמע ערבי. ומה לגבי ההתנחלויות?"
"התנחלויות מבודדות יפונו", ענה הנציג, ושוב נקטע בידי ראש הממשלה, שהעיר: "אוקיי, תכינו רשימה – מי יתפנה בקלות ואילו יישובים צריכים לעבור קודם תהליך של 'יצהריזציה' לתדמית אלימה וקיצונית שתאפשר לנו לפעול מולם בכוח".
"גושי התנחלויות יישארו באחריות ישראל ובאבטחה של כוח בינלאומי", המשיך הנציג, "ולצה"ל יהיה מותר לסייר בצירים שיהיו באחריות משותפת עם הרש"פ. בתמורה לקרקעות הללו הפלסטינים יקבלו שטחים בנגב ובעוד כמה אזורים". את מימוש זכות השיבה הסכימו הפלסטינים להקפיא, ובתמורה הם לא יחויבו להכיר בישראל כמדינת העם היהודי.
"יהיה לא פשוט להעביר את זה…", החל להסביר אחד הנוכחים בחדר, אך חדל ברגע שראה את מבטו הנזעם של ראש הממשלה.
"הכול אפשר לעשות באמצעות הקמפיין הנכון", הרים לפיד את קולו, "כל הסיכויים להצלחה נמצאים לצידנו – בכירי מערכת הביטחון יסבירו למה זה מחזק את האינטרס הישראלי; התקשורת תקטין את הפגנות הימין ותנפח את הפגנות התמיכה שנארגן; התרחישים שיציגו נגד המהלך יוגדרו כ'הפחדות' מול 'המהלך האמיץ שיביא לסיום הסכסוך'; היועצת המשפטית תעשה קצת קולות, אך לא תעצור אותנו, וגם בג"ץ והנשיאה חיות לא יעמדו בין מדינת ישראל להסכם שלום היסטורי".
בראשו, לפיד כבר התחיל לכתוב את הנאום שיישא בטקס קבלת פרס נובל לשלום.
