בצדק רב הצביע ארי שביט בשבוע שעבר על כך שראש האופוזיציה ח"כ בנימין נתניהו "מסרב לגלות לציבור מה הן תוכניותיו בנוגע למערכת המשפט". שביט חושש שהליכוד מתכוון לחולל מהפכה משפטית אם יעלה לשלטון, ומתריע שאם זו כוונתו עליו לפרש אותה בפני הציבור כדי שידע במה הוא עומד לבחור בבחירות הקרובות. אם לא כן, אומר שביט בצדק, יהיה זה מהלך לא דמוקרטי.
"ברחובות משתוללת סופת אש של מרי ושנאה נגד מערכת המשפט. היא מלהיטה חלק גדול מהבוחרים", כותב שביט. אבל זו בדיוק כל מטרתה: לגייס את הבייס. ככל שזה נוגע לליכוד בכלל ולנתניהו בפרט, אין זו תוכנית עבודה לתקופה של אחרי הבחירות, אלא לתקופה שלפניהן. שביט יכול לשון בשקט בלילה; גם אם נתניהו ינצח בבחירות הוא לא מתכוון לעשות הפעם שום דבר שלא עשה ב־12 שנות שלטונו הקודמות.
בכלל, לליכוד אין שום חזון לשום מהפכה. הוא לא מתכוון להפוך את ישראל למשהו שונה משהיא היום. הוא גם לא מתכוון לקדם את התחייה כהוא זה. פה ושם שיפורים קטנים ברוח מחנה הימין כדי לספק את הבייס, אבל לא שום דבר מעבר לכך. הליכוד הוא מפלגת שלטון, וכל רצונו הוא לחזור לשלטון. לא כדי לחולל מהפכות ולא כדי לקדם חזון. שלטון לשם שלטון.
אגב, כך זה גם בצד השני. גם ראשי מחנה המרכז־שמאל לא מעוניינים בשלטון כדי לקדם חזון כלשהו. גם הם מוכרים חזון רק כדי להגיע לשלטון. דברי ראש הממשלה יאיר לפיד על תוכנית שתי המדינות לא נועדו להיות תוכנית עבודה מדינית מעשית, כפי שהוא עצמו יודע ואף ציין, אלא תוכנית עבודה למערכת הבחירות. דברי לפיד נועדו לתומכי מחנה "רק לא ביבי", בדיוק כפי שהטשטוש של נתניהו באשר לכוונותיו בנוגע למערכת המשפט נועד למחנה תומכיו. אין לו שום כוונה לחולל שינוי יסודי במערכת המשפט. נתניהו רוצה דבר אחד בלבד: לחזור לבלפור. מי כמוהו יודע שבמצב הנוכחי של החברה הישראלית אי אפשר לחולל שום שינוי ולהתמודד עם שום אתגר העומד בפנינו.
פרשת הסכם הגבול הימי המסתמן עם לבנון היא דוגמה טובה המסבירה עד כמה אנחנו תקועים. לאזרח מן השורה אין באמת דרך לדעת אם ההסכם המוצע טוב או רע ליהודים. לא בטוח שיש בו פשרות או ויתורים מופלגים, כטענת דוברי האופוזיציה, וגם אם כן, לא בטוח שאין בו היגיון בריא ומועיל. אבל כשרואים את הדיון הציבורי בנושא, אפשר לראות עד כמה הוא ברור ופשוט: מי שמתנגד לממשלה מתנגד להסכם ומי שתומך בה תומך בהסכם. אי אפשר לשמוע שום דבר יותר מורכב מזה.
כך בדיוק גם בנושא הגרעין האיראני. גם בו מטבע הדברים אין לאזרח מן השורה מושג, ואפילו לא לרוב מי שמביעים את דעתם וממליצים את המלצותיהם. אבל הוויכוח בשיאו. אם אתה שייך לגוש "רק ביבי", הממשלה מביאה אסון כבד על מדינת ישראל גם בנושא הזה. אם אתה תומך בממשלה, מי שהביא עלינו את אסון הגרעין האיראני הוא בנימין נתניהו שלא פעל למנוע מאיראן להתגרען, ומה שכן עשה הוא כישלון מוחלט וידוע מראש.
טוחנים אצלנו מים, ארי. אף אחד מן הצדדים לא מתכוון באמת. הכול נועד להלהיט את התומכים. וגם אם הוא מתכוון, הוא יודע שאי אפשר לעשות שום מהלך כשחצי העם מתנגד. אתה יכול לישון בשקט, ארי; שום דבר יסודי לא הולך להשתנות.
גם אם נתניהו יגשים את מאווייו ויחזור לבלפור, מערכת המשפט לא עומדת להשתנות. אפילו חאן אל־אחמר יעמוד על תילו. תושביו יכולים לישון בשקט. בעשור האחרון ישראל תקועה, ולא נראה כרגע באופק שום דבר שעומד להוציא אותה מהקיבעון העמוק שהיא שרויה בו.
