קשה מאוד לשפוט אירוע מבצעי מנקודת מבט של סרטון, אך התיעוד של הפיגוע הקשה במחסום שועפאט בשבוע שעבר, בו נרצחה הלוחמת סמל נועה לזר ז"ל ובו נפצע המאבטח דוד מורל שנאבק על חייו בבית חולים, מעלה כמה שאלות קשות על התנהלות הכוחות במחסום ועל האתגרים שאיתם מתמודדת מערכת הביטחון.
בעבר ביקרתי במעברים כאלו, כולל במחסום שועפאט. נפגשתי עם לוחמים ולוחמות ועם מפקדים בכירים ולמדתי על העבודה האינטנסיבית שלהם במחסום. מנקודת מבט של מי שנוסע בציר ועובר במחסום זו נראית עבודה פשוטה – בסך הכל בודקים רכבים ומאפשרים זרימת תנועה תוך תשומת לב לסימנים מחשידים, וכשיש התראות בודקים באופן ממוקד. אבל זה לא כך. הפעילות במחסומים האלו קשה מאוד, דורשת לוחמים מאומנים, מרוכזים, רציניים ומקצועיים שיכולים לשמור שעות על מתיחות גם בזמן שגרה.
אירועים כאלה קמים ונופלים על נקודה אחת – נהלים. לצערנו, פקודות ונהלים באמת נכתבו בדם. הכתובת על הקיר שם היא "אם המחבל עובר אותנו זה פיגוע". זו אמירה מדויקת, שחקוקה היטב במוחו של כל מי שמשרת במחסום. אחד הדברים הברורים שלמדתי שם הוא שאין כזה דבר התכנסות במחסום, בטח לא באזור שבו רכב עלול לבצע פיגוע דריסה.
שנית, מדאיגה העובדה שהרכב נעצר באמצע המחסום. זה אחד הסממנים המחשידים שאמורים להדליק את כל הנורות האדומות של כל לוחם שעומד במחסום. זה סימן שאמור לגרום לכולם להיות דרוכים לחלוטין. אבל למעשה, הרכב עומד באמצע המחסום והמחבל יוצא ממנו. כך, המחבל פשוט שולף אקדח, מתקרב לטווח אפס ויכול להוציא להורג את הלוחמים.
בשלב הזה אמור הכוח להגיב. וזה לא קורה. נכון שבסוף היה ירי לעבר המחבל, אבל בסרטון ניתן לראות שהתגובה הראשונה היא מנוסה. כמובן שאי אפשר לשפוט את המצב מרחוק ולאחר מעשה, אבל מנקודת מבט של התנהלות מבצעית זו תמונה מדאיגה. עובדתית, הכוח מגיב באיחור – גם אם זה איחור של כמה שניות, שבאירוע כזה יכולות להיות ההבדל בין חיים למוות ובין חיסול ולכידת המחבל לבין הימלטותו. התוצאה לא מתירה מקום לספק: זה לא תקין.
הלב יוצא אל המשפחות של נועה ז"ל ולדוד, שנאחל לו רפואה שלמה. אבל בצה"ל חייבים לעצור ולבדוק מה קרה שם. מה גרם להם להתכנס, מדוע לא הייתה תגובה כשהרכב נעצר, ומדוע התגובה הייתה מאוחרת.
