היה משהו סמלי ומעורר רגשות מעורבים בריאיון של ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, לאילנה דיין ב'עובדה'.
אני מודה, ריחמתי על פרדו. הכרתי תודה, כעסתי – וריחמתי. עוד לפני העיסוק בעובדות הבלתי־יאמנו שעלו בראיון, צריך לדבר על מה שצף בתוכך כשאתה רואה את האיש עתיר הזכויות הזה מתערטל, חלקית לפחות, מול המצלמה. תמיר פרדו הוא אדם עם קבלות. הוא מעורר כבוד והכרת תודה על כל מה שנתן למדינה, והוא נתן. אולי בגלל זה הנפילה כל כך כואבת, כשאיש הדממה, בעל היוקרה הבלתי נגמרת כראש מוסד, נזרק באופן מודע ורצוני לאור הזרקורים, לתוך הקסם השובה של אילנה דיין, ופשוט מכבה את הניצוץ. הוא מכבה אותו במה שהוא אומר ובמה שהוא משדר, כי המסר הוא לא רק במילים, אלא גם בחיוכים ומחוות.
"כמו לא מעט מעמיתיו הביטחוניסטים, נראה שהוא רוצה מאוד להשמיע קול", סיפרה לנו אילנה דיין, ובאמת מתקבל הרושם שהרצון העז להשמיע קול, ולאו דווקא השכל הישר, הם שדיברו בראייון. הבטן, לא הראש. "המוסד זה ארגון פשע עם רישיון", פתח פרדו בחיוך ממזרי, "זה החלק הכי כיפי בו". זה סוד קטן מאוד שהמוסד עושה דברים שהם לא בדיוק לפי הספר. ככה זה ארגוני ביון, כאן ובכל העולם.
אבל כשראש מוסד טרי בדימוס מנפנף בזה בחיוך ערמומי מול המצלמה, המובן מאליו הופך להיות עניין. הוא גם סיפר שם על זיוף דרכונים, על שקרים גדולים וקטנים, ועל חלופה שנשקלה במוסד – סיכול תוכנית הגרעין האיראנית על ידי התנעת הפיכה שלטונית באיראן. 'היהודים שולטים בעולם' גרסת המקור, מפי ראש המוסד בכבודו ובעצמו. בשביל מה זה טוב כל ההתרברבות הזו? למי בדיוק זה מועיל?
חשתי פחד אמיתי כשצפיתי בראיון. ההתרברבות של ראש המוסד היא לא נעימה, אולי מזיקה, אבל בעיקר מעוררת רחמים: הוא רואה עצמו מושיע ישראל, אבל על המסך הופיע איש עם מסרים מבולבלים שהתפשר על "מגן ולא ייראה" למען תהילה רגעית. מה שמפחיד באמת זה טפח העובדות שחשף פרדו: החתירה תחת ראש ממשלה נבחר כדי לסכל תקיפה אפשרית באיראן בשנת 2011. נתניהו הורה להיערך לתקיפה, פרדו פעל לסיכול דה־פקטו של המהלך. חשתי קבס כשסיפר איך רכש את אמונו של ראש הממשלה על ידי סיפורי אנטבה ויוני נתניהו, ואיך רמס את האמון הזה במו ידיו לאחר מכן, תוך שהוא חוטא לתפקידו.
שני ראשי מוסד סיכלו תקיפה אפשרית באיראן. דגן ב־2010, פרדו ב־2011. מאיר דגן, קודמו של פרדו בתפקיד, הודה בכך בפה מלא. הוא דיווח לאמריקנים על התוכנית ותיבל זאת בכך שהוא לא סומך על המנהיגות כאן ושהכול פוליטי. ראש ארגון הביטחון החשוב בישראל סמך על הנשיא אובמה (!) יותר מאשר על ראש ממשלת ישראל. דמוקרטיה לעניים. תמיר פרדו מצדו החליט שההנחיה של ראש הממשלה להיערך לתקיפה היא לא נכונה. במקרה כזה, זכותו לשים את המפתחות ולפנות את מקומו. אבל פרדו, בצעד חריג וספק־חוקי, עשה דין לעצמו ופנה לשורה של גורמים חיצוניים, לא שותפי סוד, עם המידע הכי רגיש בעולם; ראשי מוסד לשעבר, יועצים משפטיים בעבר ובהווה. "התייעצתי עם כל מי שיכולתי כדי להבין מי מוסמך לתת הוראה לפתוח במלחמה". כל מי שהוא יכול, מאחורי גבו של ראש הממשלה. בפועל זה סיכול המהלך.
זה לא ייאמן. ראש אחר ראש, פרדו אחר דגן, הפרו את האמון וחתרו תחת הנהגה נבחרת. לא סתם מי שמחליט על מדיניות הוא היושב בראש המערכת. בליווי הקבינט, הוא בעל התמונה הכוללת – ביטחונית, מדינית, גאו־פוליטית. הוא בעל המנדט מהעם, והוא נושא באחריות. ממלכתיות הכרחית. פרדו ודגן סיכלו בפועל תקיפה אפשרית באיראן, ואולי גרמו נזק לדורות באובדן חלון הזדמנויות קריטי. הם חוררו את ההנהגה הישראלית, רוקנו אותה מתוכן, מאחורי גבה. חוק לחוד, מציאות לחוד. איש הישר בעיניו יעשה, אנחנו נשלם את המחיר.
התרברבות, יוהרה וחוסר ענווה, באו לידי ביטוי לא רק בראיון מחויך עם קריצה לאילנה דיין. הם גם חלק מהמרכיבים באופן הפעולה של שני ראשי המוסד הללו. ראשי מערכת הביטחון אינם יודעי כול. הם כשלו בענק ביום כיפור; הם כשלו – כפי ששודר השבוע – במתן תמונה מודיעינית עדכנית על הכור הסורי בשלביו המוקדמים; הם לפעמים שבויים בקונספציה. השלטון במדינת ישראל הוא לא צבאי, וטוב שכך. יש בו מרכיב דומיננטי של אנשי ביטחון, מתוקף היותנו וילה בג'ונגל, אבל זו לא תכלית הכול. דגן ופרדו שכחו את זה וחתרו לא רק תחת ראש הממשלה, אלא תחת כולנו.
