"אתן יודעות מה קורה ביום הכיפורים?", שאלתי את הבנות שלי יומיים לפני היום הגדול והנורא. הן השיבו לי שזה יום של תשובה, כפרה ומחילה. "נכון", עניתי, "אבל מה זה אומר?". את זה הן כבר לא ידעו להסביר לי. "אתן רואות את הצלקת שיש לי על היד? אתן זוכרות שזה היה פצע?". "כן אמא, אבל עכשיו זה נרפא". הן השיבו והעיניים שלהן על הצלקת שלי. "אז יש לכולנו גם כאלה בנפש, לפעמים נפגענו ולפעמים פגענו, לפעמים טעינו או הטענו וזה משאיר צלקות בנפש וביום כיפור הקב"ה מוחק לנו את הצלקת, לא נשאר יותר הסימן או הזיכרון מהמעשה הזה".
היה שקט לרגע ואז נאמרו מילים רכות: "אבל כבר היו הרבה ימי כיפור מאז שאבא עמנואל נהרג ועדיין יש לך צלקת", אמרה אחת מהן ועיניה הגדולות הביטו בי עמוק פנימה. בלי לשים לב חייכתי והרגשתי שמשהו בתוכי מתרחב מהאמירה שלה. "נכון אבל זו צלקת טובה, זו צלקת של געגוע טוב ואוהב. אני לא רוצה שזה יעלם. אני רוצה את הקשר והגעגוע והחיבור אליו, השבתי לה". האמירה שלה הבהירה לי שיש צלקות שמזכירות לנו רגעים טובים או מרגשים ולפעמים גם כואבים, אבל כאלה שהם חלק ממי שאנחנו ואין בנו רצון למחוק או להעלים אותן. להיפך, הן מסמנות לנו ציוני דרך חשובים.
תובנה נהדרת נוספת שקיבלתי לפני יום הכיפורים הייתה מגיסי היקר הרב שמואל מורנו. הוא הסביר לי שאנו חושבים שצריך לבקש סליחה ומחילה בשביל להגיע מוכנים יותר ליום הכיפורים, כי יום הכיפורים מכפר רק על בין אדם למקום ולא על בין אדם לחברו. אבל באמת אנחנו זקוקים לתהליך של בקשת המחילה והסליחה בין אדם לחברו לא בשביל לעמוד מול בורא עולם אלא בשביל להיכנס לסוכה. כי כל עניינו של סוכות זה השמחה והיא מלאה כאשר יש חיבור בינינו, כאשר הלב שלנו נקי האחד לשני. כאשר החיבור בתוך ישראל הוא נקי אז אפשר להגיע למדרגה הגבוהה ביותר של השימחה בסוכות.
יצאתי מכיפור שהוא יום האהבה הגדול ביותר, יום שבו הלב של כולנו עבר צילום עמוק של עין אוהבת שהטעינה אותנו באור רך, ועם התחושה הזו נכנס אל הסוכה. המבט האוהב של כיפור ממיס את החומות ומכניס את כולנו לתוך עולם מאחד- הסוכה. הסוכה שבה נאגד את ארבעת המינים , דעות וסגנונות שונים יחד, נבין שכל קול משמעותי, שכל דעה נחשבת, והיחד שלנו יותר חזק וגדול מכל חומה או מבצר. כאשר ראיית האחר מגיעה מתוך הבנה שאנו אחד – זה מחבר ומאפשר לנו לפגוש את שבעת האושפיזין שכל אחד מהם מראה לנו דרך צלקות האהבה של חייו את הדרך.
