השדרה החמישית במנהטן מחלקת את העיר בין מזרח למערב. כבר 180 שנה היא משמשת כקו פרשת המים העירוני של התפוח הגדול, ואגב כך גורמת לקרבות אגו עזים העוסקים בגבולות – האם למעשה הדבר אומר שהסנטרל פארק כולו שייך לווסט־סייד, כי הוא נמצא ממערב לשדרה החמישית? טכנית, אגב, התשובה היא כן, למורת רוחם המופגנת של תושבי האיסט־סייד.
בתחילת השבוע בשדרה החמישית צעדו עשרות אלפי יהודים שוב, בפעם ה־54 ברציפות, במפגן הצדעה למדינת ישראל. זה היה מראה שאי אפשר להישאר אדיש אליו. נהר אנושי צבעוני ושמח, הפנינג עתיר כוח ואנרגיה ששולטים בו צבעי האדום־כחול־לבן של דגלי ישראל וארה"ב. אין עוד מקום בעולם שבו קהילה יהודית כלשהי יכולה להפיק אירוע בסדר גודל שכזה. למעשה, יהדות העולם מרוכזת בישראל (כ־6.4 מיליוני בני אדם) ובארה"ב (כ־5.2 מיליונים). בכל שאר מדינות העולם הקהילות היהודיות הן כמעט אנקדוטה. כל יהודי הוא כמובן עולם ומלואו, ולא נשאיר אף אחד מאחור, אבל כשלוקחים בחשבון שאחרי שתי קהילות הענק האלה הבאה בתור היא צרפת עם פחות מעשרה אחוזים מהמקום שלפניה (כ־450 אלף), התמונה ברורה.
המצעד השנה היה חגיגי במיוחד, לכבוד שנת השבעים של מדינת ישראל. זקני מנהטן היהודים, שפגשתי בעיקר ביציעים שהוכנו מראש לצד הסנטרל פארק, אמרו שדבר כזה הם עוד לא ראו, או לפחות הם לא זוכרים שראו; בכל פעם שחשבת שהנה הגיעה לקו הסיום הקבוצה האחרונה, הופיעה באופק דבוקה נוספת: ארגון כלשהו, תנועת נוער, בית ספר תיכון בניו־ג'רזי, מועדון רוכבי הארלי־דייווידסון היהודים, וכל מה שאמריקה יכולה להציע. הרבה אחרי שבטוויטר הודיעו בכירי מארגני הצעדה שהנה הסתיימה הצעדה בהצלחה, עדיין נופפו נערים ונערות נרגשים בדגלי ישראל, לקול מצהלות הקהל הרב שגדש את שולי השדרה.
אלא שביום ראשון, השדרה החמישית לא חילקה את מנהטן רק למזרח ומערב. היא חילקה גם את יהודי העיר. היא חילקה בין מי שהיה שם ובין מי שבחר לא להגיע. בין העתיד של יהודי אמריקה ובין עברם ההולך ונמוג. ואם החלוקה הגיאוגרפית יוצרת מרמור קל בקרב אנשי האפר־איסט־סייד, שגילו לפתע שגנבו להם את הסנטרל פארק, לחלוקה היהודית יש משמעות רבה.
קצת כמו חגיגות יום ירושלים ומצעד הדגלים, גם הצעדה בשדרה החמישית נראתה כשייכת בעיקר לאורתודוקסיה היהודית. ואם נדייק אפילו יותר, לאורתודוקסיה המודרנית. המון כיפות היו שם, המון חצאיות, הרבה אברהם פריד ברמקולים. נכון שהארגונים היהודיים – כמעט כולם – משתתפים בארגון המצעד ובמימונו. ונכון שאייל שני עמד על משאית, ושגם נינט הייתה. אבל כל מי שהביט בנהר האדם השמח ששטף ביום ראשון את מרכז מנהטן, לא היה יכול לא להבחין בכך: הדתיים השתלטו על העסק.
לכאורה אין כאן בעיה. מי שרוצה, שיבוא וישמח. מי שלא רוצה, שלא יבוא. אלא שמאחורי החלוקה הזו ניצב שבר של ממש. הנתונים שמחלקים את יהודי ארה"ב אמורים לגורם לזעזוע בקרב כל אחד ואחד מאיתנו, גם אם מעולם לא דרכו רגליו בשדרה החמישית. יהודים שלא משתייכים לזרם כלשהו מתבוללים בשיעור מדהים של שבעה מתוך עשרה. בקרב רפורמים יש כיום יותר מ־50 אחוזי התבוללות. בקרב הקונסרבטיבים שיעור המתבוללים עומד על כרבע. אצל האורתודוקסים – כולל חרדים ו"מודרן אורתודוקס" – מדובר בשני אחוזים בלבד. כלומר, האוכלוסייה שפוקדת את מצעד ההצדעה השנתי לישראל היא זו שאין בקרבה סכנת היעלמות בדורות הקרובים. ההפך. הריבוי הטבעי ונתוני ההתבוללות הנמוכים הופכים אותה לעתיד של יהדות אמריקה. השאלה הגדולה היא אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על כל השאר. צועדי השדרה החמישית הפגינו גם השנה את יכולתם, אבל מדובר בנציגיהם הבלעדיים כמעט של עשרה אחוזים בלבד מכלל יהדות ארה"ב. בעצם פחות: ברובם המוחלט, החרדים אינם משתתפים בצעדה. אז אפשר לבטל בנפנוף יד מתבקש את הפרופסורים היהודים השמאלנים מקולומביה, את בני עמנו תומכי ה־BDS מבוסטון, ואת הסופרים בני דת משה שיושבים בחוף המערבי וחצו כל קו בדרך לאנטי־ציונות. אבל זה לא הרוב הדומם. הרוב הדומם כשמו כן הוא: דומם. הם חיים את חייהם הנוחים והנעימים בדרך כלל, ילדיהם פוגשים את בחיר ליבם או את בחירת ליבם ולא ממש משנה להם לאיזו דת נולדו. והעם היהודי מאבד אותם בקצב מסחרר.
זו אינה קינה. אין פה נהי ובכי. ישראל בשנתה ה־70 היא מוקד הכוח המרכזי של העם היהודי, לראשונה זה אלפיים שנות. יש לשמוח על כך. גולת אמריקה היא גולה חזקה ויציבה, חלקה הגדול מזדהה עם מדינת העם היהודי ואוהב אותה אהבת נפש. הצעדה למען ישראל בשדרה החמישית היא חוויה ציונית עמוקה שהלב מתרחב לראותה, ושלא מעט תיירים מכל מדינות העולם באים כדי לתעד אותה ולהתמלא בפליאה מהולה בהשתאות. ובכל זאת, צריך להתרומם כאן תמרור אזהרה שחייב להעסיק אותנו: על כל יהודי בשדרה, על כל נערה ונער שמגיעים לשם בכיפה וחצאית, יש תשעה שנשארים בבית.
הם אמנם לא ניצבים בשולי ההפגנה ומצטרפים לפלסטינים בקריאות "רוצחים" כפי שעושים אנשי נטורי קרתא. ממש לא. הם אינם שונאי ישראל, ורובם גם לא רוצים להתנתק מאיתנו. תמיד יש פרובוקטורים, חלקם בתפקידים בכירים, שעושים רעש ומדגישים את הקרע האידיאולוגי בין ישראל לתפוצה האמריקנית. אצל הרוב הדומם, כמו תמיד, אין הרבה אידיאולוגיה שמעורבת בהחלטה האם להתחתן עם מישהו מאותה הדת, או שמא לאו. מדובר בחיים עצמם, שסוחפים אותם לאט אבל בטוח אל מחוץ לגבולות העם היהודי. האינטרס להשאיר אותם תחת כנפינו הוא שלנו לא פחות משלהם.
