למושג "ראש השנה" אין זכר בתורה. מה שאנחנו מכנים כיום "ראש השנה" מופיע בכתובים כ"יום תרועה", שיש לציין באחד לחודש השביעי, בדיוק באמצע השנה. מדוע יש צורך ביום תרועה חגיגי דווקא באמצע השנה? התורה אינה מפרשת, כשם שאינה מפרשת מדוע חל יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, תשעה ימים אחר כך. אגב, גם ראש חודש ניסן, שלפי התורה הוא החודש הראשון, אינו נקרא "ראש השנה", אלא החודש עצמו הוא ראש חודשים.
המושג נזכר בתנ"ך רק פעם אחת, ושם הביטוי תמוה: "בראש השנה בעשור לחודש" (יחזקאל מ', א'). איך ייתכן שראש השנה יחול בעשור לחודש, ועל איזה חודש מדובר? חז"ל פירשו שהכוונה לשנת היובל, שלכאורה מתחילה ביום הכיפורים, כי היובל מוכרז במוצאי יום הכיפורים. תרגום השבעים הניח בפשטות שחלה כאן טעות סופרים, ולמעשה הכוונה היא "בראשון בעשור לחודש".
החג היחיד שאזכורו בתורה קשור איכשהו לסיומה של שנה, וממילא גם לתחילתה של שנה חדשה, הוא סוכות. כמו שנאמר: "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כ"ג). במקורות מאוחרים יותר מופיע סוכות, ובמיוחד הושענא רבה, כחג שמתפללים בו על השנה החקלאית הבאה, שתהיה עשירה בגשמים. כלומר, יש בו פן כפול: שמחה על הצלחת העונה החקלאית שעברה, ותפילה ותקווה לעונה הבאה.
דומה שאפשר להסיק שלפחות בעולמה של תורה, סוכות הוא החג החשוב ביותר שבחגי תשרי. הוא גם נמנה עם שלושת הרגלים, חגים עממיים רחבים שהעם כולו מצטווה בהם לעלות לרגל לבית המקדש, בעוד יום הכיפורים מצוין בעיקר במקדש עצמו. גם במדרש מאוחר יחסית נאמר שביום הכיפורים היו בנות ישראל יוצאות לכרמים ומחכות לבחורים שיחזרו אחריהן, ממש כמו בט"ו באב. לא במקרה, פירוט טקסי יום הכיפורים מופיע בספר ויקרא, המזוהה כידוע כ"תורת כוהנים" ומתייחס לעבודת המקדש.
בהיררכיה המוצעת כאן יש גם היגיון פנימי: טבעי שסוכות, המציין את סיום העונה החקלאית שעברה ואת התפילה לעונה הבאה, יעסיק את המוני בית ישראל יותר מיום התרועה ויום הכיפורים הבאים לפניו. בהקשר הזה צריך גם להזכיר שטקסי יום הכיפורים בתורה מכוונים לכפרה לאומית כללית, ולאו דווקא לכפרת היחידים. ייתכן אפוא שהסיבה לכך שיום התרועה ויום הכיפורים הוצבו דווקא בחודש השביעי היא שהם יהוו הכנה לחג החשוב באמת, חג הסוכות.
כדי שנהיה ראויים לגשמי ברכה בעונה החקלאית החדשה, ראוי שנעבור קודם תהליך של תשובה וכפרה על חטאי השנה החולפת; תהליך שמתחיל ביום תרועה, שנועד לעורר את הלבבות באחד לחודש, ומסתיים ביום הכיפורים בעשרה בחודש. התהליך הזה מרמז גם על כך שכבר בימי קדם נהגו בישראל שני לוחות שנה מקבילים: לוח שנה לאומי, שתחילתו בחודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים, ולוח שנה אוניברסלי, המתחיל בחודש האסיף, שבו מתפללים בני ישראל לגשם כמו כל חקלאי העולם.
יש לכך משמעות אקטואלית רחבה. מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מסדר העדיפויות המאפיין עם ריבוני. בגלות הארוכה התהפכו היוצרות: בהיעדר חיים ריבוניים וחקלאיים, הפכו הימים הנוראים למרכזו של חודש תשרי, וחג הסוכות לסוג של "מנוחה" מכובד הימים שלפניו. העברת מרכז הכובד לפן הרוחני הייתה מתבקשת ואף הכרחית לנוכח שינוי הנסיבות, אבל באותה מידה חיונית גם הפיכה מחדש של ההיררכיה עם חזרתנו לריבונות.
בזהות היהודית קיים היתוך של הפן הלאומי והדתי, הארצי והרוחני, ברית הגורל עם ברית הייעוד. אבל צריך שתהיה גם היררכיה ביניהם. אין דומה סדר העדיפויות בתנאי גלות לזה של תנאי הריבונות. אין להסתמך על הצלחת המרכיב הדתי לשמר זהות בתנאי גלות כדי להצדיק את המשך בכורתו גם בתנאי ריבונות. שני המרכיבים חיוניים, אבל בתנאי ריבונות קומת היסוד היא זו של היעדים הלאומיים, הארציים. היעדים הרוחניים הם קומה שנייה, שחשוב לטפחה, אבל רק כל עוד אינה פוגעת בקומה הראשונה ומסכנת אותה. זו היררכיה חשובה במגוון סוגיות: מהרצון לכונן מחדש את בית המקדש, דרך סוגיית הגיור, ועד מוסר המלחמה.
