הגעה להסכם לקביעת הגבול הימי בין ישראל ללבנון, הסכם שיהיה מקובל על כל מוקדי הכוח בלבנון, היא אינטרס ישראלי מובהק, ללא ספק. דומה שבמערכת הפוליטית כולה אין על כך חולק. אין גם ספק בכך שהגורם שמוסמך לנהל, בכל עת, את המשא ומתן מול לבנון, הוא ממשלת ישראל. בין אם בראשה עומד בנימין נתניהו, נפתלי בנט או יאיר לפיד. העובדה שהמשא ומתן הבשיל דווקא בזמן כהונתו של לפיד עשויה אמנם להדליק נורות אדומות אצל מתנגדיו, אך ניתן היה לכאורה לומר גם על נתניהו או בנט. לכל ראש ממשלה יש תומכים ומתנגדים. אפילו העובדה שהממשלה הנוכחית היא ממשלת מעבר, אינה אמורה לכאורה להציב מחסום בלתי עביר בפני חתימת הסכם. ממשלה היא ממשלה, כל עוד לא הוחלפה באחרת, תחת המגבלות שנקבעו בפסיקה, אך לא מעבר להן.
אולם, גם אם תקופת הבחירות איננה משנה את הכללים, היא ללא ספק מחייבת שמירה הדוקה עליהם. נניח לרגע הצידה את השאלה אם הסכם שכזה מחייב משאל עם, ונניח לרגע לטובת הממשלה שהתשובה על כך שלילית. אך גם במקרה כזה מתחייבת לפני כל אישור הסכם בינלאומי בממשלה הנחה של שבועיים על שולחן הכנסת. לא מדובר בדרישה פורמלית אלא בתנאי מהותי. ההנחה נועדה לוודא שעתיד המדינה נקבע באופן שקוף. לא במחשכים. שהתחייבויות בינלאומיות, שמשמעותן הרת גורל, מתקבלות רק לאחר שלנציגי הציבור, חברי הכנסת, תהיה הזדמנות אמתית לומר את דברם. העובדה שלפיד מתכוון לאשר את ההסכם אישור ראשוני בממשלה לפני ההנחה על שולחן הכנסת, אישור שגם אם פורמלית לא ישלים את ההליך מעשית יכבול את ידי המדינה, היא בלתי נתפסת. צפצוף ארוך וחריף על כל הכללים שהממשלה הנוכחית נבחרה תוך הבטחה להקפיד עליהם במיוחד. גם הכוונה לבצע את ההנחה על שולחן הכנסת במהלך הפגרה, באמצע חול המועד, אף שפורמלית היא אולי אפשרית, פוגעת בעיקרון שעומד מאחוריה. עקרון הפומביות והדיון הציבורי הרחב.
העובדה שהיועמ"שית משתפת פעולה עם הפגיעה הזו בכללי ההתנהלות התקינה מעלה את השאלה: מי ישמור על הכללים? מי יגן על המדינה מפני ממשלה שכבר איבדה את הרוב הפוליטי ואמון הפרלמנט? דומה שנכון לעתה בוחרת היועמ"שית לזנוח את תפקיד "שומר הסף" בו היא וקודמיה נוהגים להתגאות ולהתנאות.
