עבר אביב, כלה קיץ – ובחירות מוקדמות אין. אבל גם ללא בחירות כלליות, צמרת הליכוד עומדת לעבור רמונט משמעותי. אמנם לא הריסה ובנייה מחדש, אבל משהו בסדר גודל של תמ"א 38.
בעוד שבועיים יחליט נתניהו על מועמדו לראשות הסוכנות היהודית. בכיר המועמדים הוא השר יובל שטייניץ. הליכתו תפנה את תיק האנרגיה הבכיר יחסית, ומקום בקבינט. בהמשך עשוי להצטרף אליו בסוף הקיץ זאב אלקין, שמעוניין בראשות עיריית ירושלים. הליכתו תפנה מקום יקר ברשימה הצפופה ומקום נוסף בקבינט. בנסיבות אחרות לגמרי עשוי להתרחש עוד חילוף: בתוך כמה חודשים צפוי היועץ המשפטי לממשלה, בסבירות גבוהה, להחליט רשמית על העמדתו לדין של השר חיים כץ בפרשת השוחד שבה הסתבך.
אם הכנסת תסחוב עד סוף החורף הבא, וזה לא מופרך כלל, יצטרפו לממשלה שלושה שרים חדשים, ולקבינט הכורע תחת נטל האירועים – שני חברים. שטייניץ ואלקין, ולפניהם דנון וסער, לא פרשו בגלל תחושת מיצוי אלא כי הפנימו שנתניהו לא יעניק להם שום תפקיד בכיר. בלשון גלגלצ, גדעון וזאב תזמנו עשרים שנה. להיות בכיר בליכוד היום זה רק בתואר. בפרקטיקה מדובר בתיק בינוני, גג תחבורה, שביום שאחרי נתניהו פירושו כל נזקי השלטון הישן, בלי היתרון שבניסיון.
צמרת הליכוד הבאה תהיה שונה למדי מזו שהייתה בכהונה הקודמת: במקום אלקין, שטייניץ וכץ – סער וברקת. היא מבטאת הפנמה שנתניהו לא הולך בקרוב לשום מקום. שנים הם חיכו לחילופי דורות בליכוד, אך ספק אם חשבו שהם מהדור שעומד להיות מוחלף.
יובל איפכא מסתברא
בסדר היום של אחד מחברי הכנסת הבכירים בעשור שעבר היו מופיעים דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשם הקוד "מועדון קריאת העיתונים". כי לרוב, מאחורי הדלתות הסגורות ותחת מעטה רשמי של סודיות לחמישים שנה, הם היו מקבלים מראש אמ"ן או מהרמטכ"ל את מה שכבר הופיע בבוקר בכותרות. בוועדות המצומצמות יותר ניתן מידע רב יותר. "רכילות נהדרת על מרגלים", אמר ח"כ שכולם מכירים כשנשאל מה שמע בפנים. אבל פיקוח אמיתי לא היה שם.
כשהצנזורה התירה השבוע לפרסום את הדו"ח הסודי מ־2004, ובו אזהרה מפורשת של הכנסת על הימצאותו של כור גרעיני צבאי בסוריה, היא אפשרה הצצה לעולם אחר, אפקטיבי יותר. אין זה סוד שמערכת הביטחון רואה לרוב בכנסת מטרד מציק.
פוליטיקאים שיושבים בקבינט או בוועדת חוץ והביטחון נחלקים לשתיים: או שהם יוצאי גופי הביטחון, ואז הם מתקשים לאתגר את המערכת שממנה יצאו; או שהם אזרחים, ואז הם מתקשים לאתגר מערכת שאינם מכירים מספיק. הצבא פיתח במרוצת השנים דרכים מתוחכמות לדלג מעל פוליטיקאים אזרחים שמתעקשים לשאול שאלות קשות.
כשיובל שטייניץ נכנס לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון ב־2003, מערכת הביטחון הציעה לצייד אותו בביפר שיעדכן אותו על כל הסודות הכמוסים בזמן אמת. לתדהמתם הוא הראשון שסירב. תפקידנו, הסביר להם, איננו להתעדכן במיקרו אלא לבקר במאקרו.
החיכוך היה בלתי נמנע: צה"ל, בעזות מצח עתירת פלאפלים, ניסה להחרים דיונים של הוועדה עד שתרוכך הביקורת. איפה ההתנהלות הזו ואיפה החיל והרעדה שחשים גנרלים אמריקנים בעלייתם לשימוע בגבעת הקפיטול.
שטייניץ היה החריג. הוא צדק לא פעם בביקורת, וגם כמובן טעה. ועדת החוץ והביטחון בראשותו הניפה ארבעה דגלים: הראשון, חשד הימצאותו של כור גרעיני בסוריה. השני, דרישה לחומת מגן בעזה בטרם ישתלטו עליה הטרור ואיראן. השלישי, הרחבה דרמטית של חיל הים מחיל טקטי זעיר לזרוע אסטרטגית. הרביעי, חשש מהתקפת פתע מצרית באמצעות דיוויזיות שיוחדרו לסיני בהסכמת ישראל, לכאורה כדי להילחם בהברחות מציר פילדלפי.
תעודת הסיום המאוחרת מעלה ששטייניץ צדק מאוד בשני הטיעונים הראשונים; בפרשת חיל הים הוא צדק עקרונית, גם אם הסביבה ששכנעה אותו אז להניף את הדגל הזה עשתה זאת ממניעי שוחד, שנחקרים עדיין בתיק 3000. הוא טעה בגדול בנושא המצרי. ראש אמ"ן עמוס ידלין לעג שלשום לכישלון הזה, כדי להמחיש שלא הייתה סיבה מיוחדת להקשיב לוועדה בנושא הסורי. הוא טועה. למערכת הביטחון נחוצה בדחיפות מחלקת איפכא מסתברא, גם אם אינה צודקת תמיד. שטייניץ היה מחלקה של איש אחד. האם היום יש מישהו כזה?
