מתברר שדברים רבים השתנו מאז ימי חז״ל. יש שקוראים לזה ירידת הדורות. אבל אני דווקא רוצה לספר הפעם על דבר כזה, שהוא בעיניי חינני מאוד ומוזר מאוד ובימים עברו נראה לי לגיטימי בהחלט אבל היום, אפעס, פחות. ולצורך הסיפור אני חייב להזכיר את חז״ל במשנה במסכת תענית שמתארים איך בט״ו באב היו יוצאות בנות ישראל לחולל בכרמים, ותוך כדי שהן היו רוקדות היה להן טקסט כזה מאוד מיוחד ומרגש שאיתו הן היו מנסות לשכנע את בחורי ישראל לצאת איתן לפגישות שידוכים. ואני מצטט מהגמרא: ״תנו רבנן: יפיפיות שבהן, מה הן אומרות? תנו עיניכם ביופי, שאין אשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן, מה הן אומרות? תנו עיניכם במשפחה, שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהן, מה הן אומרות? קחו מקחכם לשום שמים, בלבד שתעטרנו בזהובים״. אתם בטח מכירים את הגמרא הזו ואת כל סיפורי ט״ו באב האלה ושואלים את עצמכם מה ראיתי לנכון לכתוב על ט״ו באב דווקא בסוכות. אז זהו, שבימי חול המועד סוכות מתרחש אירוע דומה מאוד לזה שמתואר במשנה בתענית – רק הפוך.
כידוע, בימי חול המועד סוכות מתרחשות מדי ערב ברחבי העולם היהודי שמחות בית השואבה. בישיבות רבות הפך המנהג למסורת של ממש, וכל ישיבה בטוחה במאת האחוזים שהאירוע שלה הוא הכי שווה ואצלה מנגנת התזמורת הכי מרימה והצ׳יקאברים שלה רוקדים הכי יפה.
היו שנים שהייתי נשרך עם חברים לכמה שמחות בית השואבה בערב אחד. אז עוד לא ידענו לקרוא לזה פומו, אבל תמיד הרגשנו שדווקא שמחת בית השואבה שבה אנו נמצאים כעת היא הכי דלה ובטח בישיבה ההיא קורה המַצֵּב האמיתי. וככה היינו קורעים את ירושלים משמחת בית השואבה אחת לשמחת בית השואבה אחרת וקופצים על הדרך גם למאה שערים להצטופף עם חסידי תולדות אהרון, אבל אני נגרר פה לתיאורים וכמעט מפספס את הנקודה שלשמה התכנסנו. אני לא יודע אם עד היום זה ככה, כי באמת שכבר כמה שנים לא השתתפתי בשמחת בית השואבה בישיבה קלאסית, אבל תמיד־תמיד אי אפשר היה לפספס את הצפיפות הבלתי נסבלת בעזרת הנשים של הישיבה. עכשיו, אני רוצה שתבינו משהו. זה לא שבעזרת הנשים, הנשים היו רוקדות לצלילי התזמורת החסידית המטורללת. ממש לא. בעזרת הנשים הישיבתית, הנשים באו לעשות דבר אחד בלבד: להסתכל על בחורי ישראל מחוללים בבית המדרש הפלורסנטי שלהם. ואת כל האינפורמציה הזו אני יודע כמובן על אף שהייתה מחיצה גבוהה למהדרין ועל אף שכף רגלה של אישה לא דרכה מעולם בבית המדרש הישיבתי.
מה אני אגיד? בזמנו זה היה אפילו קצת מרגש אותנו. היו תמיד שמועות שממש ברגע זה נכנסה לעזרת הנשים השדכנית ההיא המיתולוגית, והיא מסתכלת על בחורים ורושמת לעצמה כל מיני הערות סודיות בפנקס, ולפעמים הייתה מתגנבת שמועה שאחות של בנצי שם בדוי, ששמה הטוב יצא לפניה, הגיעה עם כמה חברות ששמן הטוב יצא לפניהן לחזות בנו מפזזים ומכרכרים מול ארון הקודש.
וזה היה נחמד, ולא מוזר. בחורים, אברכים, ר"מים וראשי ישיבות רוקדים מיוזעים, ומעליהם מאות נשים מצטופפות מאחורי מחיצה ומביטות בהם בעיניים כלות, תרתי משמע.
אני באמת לא יודע על מה הן היו מסתכלות, מה היה כל כך מעניין בנו. בואו, זה לא שהיינו עכשיו חבורת רקדנים מהפנטת. אומנם היינו עושים מאמץ לא להיראות מגוחכים לגמרי ומדי פעם היינו מגוונים את הריקוד הקלאסי באיזו הורה עדכנית או בריקוד רכבת תואם גיל, או פתאום מסתדרים בשורות ובאמצע היה עובר מישהו עם ספר התורה. אבל בגדול, לכולי עלמא לא היה בנו שום דבר מרתק, כזה ששווה הצטופפות כזו. תאמינו או לא, אבל בשמחת בית השואבה בישיבת חברון הצפיפות בעזרת הנשים הייתה כל כך קריטית עד שהביאו מסכים כאלה שהקרינו בחדרים צדדיים את המתרחש בבית המדרש.
יאיר אמסלם סיפר לי פעם שהוא יצא עם בחורה לפגישה ראשונה, והבחורה הזו סיפרה לו שהיא הייתה באה כל שנה לשמחת בית השואבה בישיבה שלנו. ויאיר הסמיק בשקט ולא אמר כלום. כעבור כמה פגישות, רגע לפני שיאיר והבחורה הזו התארסו, הוא אזר אומץ ושאל אותה, תגידי, את ראית אותי כשבאת לשמחת בית השואבה אצלנו? והבחורה הנהנה בביישנות ואמרה לו, בטח, שם בפעם הראשונה הציעו לי אותך. ויאיר הסמיק עוד יותר ואמר לה, אבל איך? אני אף פעם לא רקדתי, סתם עמדתי בצד. והבחורה הסתכלה עליו בעיניים ואמרה לו, ובדיוק בגלל זה אני מתארסת איתך היום. והסיפור הזה כל כך מרגש ששווה לסיים איתו את הטור.
בחורה, שאי עינייך על עומדים בצד. חג שמח.
