את הטור הזה אני כותב בסוכה. יש פער מסוים בין החיבה האדירה שלי לישיבה בסוכה, לבין חוסר החיבה שלי לדברים שצריך לעשות בשביל להגיע אליה, כלומר לבנות אותה. אפשר לומר שיש לי שתי ידיים שמאליות כנרמז בכותרת המשנה, אבל אפשר להשוות גם לחג שנמצא בצד השני של מעגל השנה, שגם אותו אני אוהב בטירוף אבל שונא את הדרך רצופת הנקיונות שמובילה אליו, ולסכם שזה כנראה פחות עניין של חוסר כישרון ויותר של חוסר רצון. מורים יכנו את זה כ"פוטנציאל לא מספיק ממומש", אנשים שלא מעוניינים לכבס מילים בחול המועד אולי יגידו שאני פשוט עצלן. נניח לניתוחים הפסיכולוגיים ונעבור לסיפור.
בשלוש השנים הראשונות לנישואינו פשוט התנחלנו אצל ההורים למהלך החג. בשנה הרביעית אשתי ביקשה שנבנה סוכה, כלומר שאני אבנה, כלומר שאני אמצא פתרון כלשהו לסיטואציה שכולל את שני הרכיבים: סוכות ולהיות בבית. אחי בדיוק החליט שהוא עובר לסוכת בד כאחרון הבעלבתים העייפים, ואני מיהרתי לקנות בכסף מלא את הסוכה שלו מעץ מלא – 12 דפנות של 80 ס"מ. הוא בנה אותן בריבוע של שלוש על שלוש, לי היו אילוצי מקום והייתי צריך להפוך למלבן של ארבע על שתיים. כמו כל אדם בוגר הוצאתי את כלי העבודה שלי מהמחסן (כלים מצוינים, אגב, שקנו הדודים שלי בעלי שתי ידיים ימניות כל אחד), בהיתי בדיקטים והתקשרתי לאבא שיבוא לעזור לי. בנינו יחד סוכה חמודה להפליא ששימשה אותנו בנאמנות שלוש שנים, כולל שנת קורונה שבה כמעט לא יצאנו ממנה.
במעבר הדירה איכשהו שכחנו לציין את הסוכה כשערכנו את הרשימה מול המובילים, מה שגרר מבט נזעף והעלאת המחיר בסכום הולם. בבית החדש אמנם יש מקלט שאפשר לאחסן בו את הסוכה, אבל אין מרפסת סוכה או מרפסת בכלל. ההצעה הידידותית שלי שנעביר את החג בין הסוכה של ההורים שלי להורים שלה לא עברה את מבחן הסבירות של אם ילדיי, והתחלתי לתהות על האפשרויות שעומדות לפתחנו. כולם פה בשכונה מסתדרים איכשהו, ידעתי, אז גם אני אצליח. השאלה היא איך בדיוק.
אצלנו בחצר
סביב ראש השנה הגיע אלי ד', שכן חדש (הוא ותיק, אני חדש), עם הצעה שלא אוכל לסרב לה: ביציאה מהבניין יש חצר קטנה. עד השנה שעברה המשפחה שגרה בסמוך בנתה שם סוכה, אבל היא עברה דירה ואישרה לד' לרשת את המקום. אמרתי שצריך לבדוק גם עם השכנים החדשים וסיכמנו שנרד אליהם יחד. כמו כן סיכמנו שלא נקים שתי סוכות, אלא אחת משותפת – ביום טוב ובשבת חול המועד בכל מקרה תכננו לנסוע, ובשאר הזמן נתגבש קצת, מה יש.
הוא הקדים אותי בכמה רגעים, וכשירדתי מצאתי אותו מדבר עם השכנים החדשים. התברר שגם הם בנו על החצר בשביל סוכה. כמו כן התברר שהם לא דוברים עברית או אנגלית, אבל יש לציין לשבחם שהספרדית שלהם שוטפת. הם עלו מקולומביה ממש לא מזמן – הבן לפני כחצי שנה (אז הוא יודע קצת עברית), האב לפני שלושה חודשים.
דבר ראשון חיבקתי אותם. יהודים שעלו מסוף העולם לירושלים, מה יותר מרגש מזה. אחר כך נפנינו לחשוב איך אנחנו מבינים אחד את השני, בהינתן שהספרדית שלי מוגבלת למילה "אמיגו", שהיא חשובה בהחלט אבל לא מספיק טובה כדי לבנות סוכה שלמה. אבל הסתבר שהם כבר מתורגלים: הבן שלף גוגל תרגום והורה לי להקליט את המסר.
הקלטתי בקול ברור ככל האפשר. המכשיר תמלל את המילים שלי בשיבוש כזה מפואר, שלא רציתי לדמיין כמה גרוע זה נשמע כשזה מתורגם לספרדית. הקלטתי שוב ושוב, ובסוף הצלחנו לתקשר איכשהו. החלטתי יחד עם ד' להציע להם להקים יחד סוכה אחת גדולה שתשמש את כולנו – ד', שניהם, אני והבן שלי (שיחגוג שש בחורף). ואז נכנס לתמונה גורם חדש: החתן שלהם גר בהמשך הרחוב, וכנראה גם בדירה שלו אין ממש מרפסת סוכה, אז גם הוא אמור לישון איתנו. למה לא, יש מקום בלב אז נאלתר גם מקום מתחת הסכך. כשהחתן הגיע התברר שהוא עולה ותיק יותר – אבל דווקא מצרפת. הוא התחתן בארץ עם עולה מקולומביה, ולאחרונה יתר המשפחה עלתה. לרגע הבזיקה בי התקווה שהוא ישמש כמתורגמן, אבל הוא מיהר להבהיר שגם הוא לא יודע ספרדית.
וכך התחלנו לבנות סוכה של קיבוץ גלויות – הבאנו את הדפנות (התברר שנזדקק רק לשמונה מתוכן, כי הקיר של הבניין סוגר לנו קיר אחד והמדרגות עוד קיר), וגילינו בעיה נוספת על פערי השפה: החצר לא מאוד נוחה לבניית סוכות. כלומר, מישהו עם המון כוונות טובות התחיל פעם לרצף אותה ומישהו אחר לגמרי עם כוונות מפוקפקות ניסה להעמיד בה ערוגות ויש בה עציצי אבן נטושים ועצים שצמחו פרא. איפה שלא תעמיד את הדפנות, חצי מהן יהיו באוויר. שיהיה לנו בהצלחה.
חמש פעמים ירדנו לחצר, לפרקי זמן שבין 40 דקות לשעתיים, הנדסנו ודרדסנו, קדחנו ויישרנו, וגם התאמצנו להבין את הסימונים שאחי סימן על הכתלים כשהם עוד היו ברשותו, בעיפרון, באותיות ובכתב יד זעיר. בניגוד לאנשי מגדל בבל בזמנו, הצלחנו לבקש זה מזה פטיש או להחזיק את הדופן או להביא ברגים בלי שפערי השפה יפיצו אותנו על פני כל הארץ (אם כי יש להודות ביושר שגם האתגר שהצבנו לעצמנו היה פעוט יותר). הם אפילו הציעו לנו קפה קולומביאני עם ריח מסחרר, אבל למרבה הצער אני לא שותה קפה וד' התכוון לישון באותו לילה. הסתפקנו בכוס תה.
בערב החג סיימנו. ד' ואני קנינו סכך חדש, השכנים מלמטה הביאו מאיפשהו דשא סינתטי ששיפר מאוד את המראה הכללי, שלפנו שולחן מהמחסן ונסענו להורים. אתמול חזרנו. הילדים (גם בן הארבע החליט שהוא ישן בסוכה) נרדמו ראשונים, הקולומביאנים אחריהם, ואני נותרתי עד מאוחר לעבוד על הטור הזה. בסופו של דבר נרדמתי על מזרון שהיה נטוי קצת על העוקם. לגב שלי הייתה צורה קלה של ערוגה כשהתעוררתי, אבל דווקא ישנתי טוב. אולי ככה זה כשמישהו לידך חולם בספרדית.
