שוברות מסך: הפמיניסטיות הטורקיות מגייסות את הממסד למאבק באלימות נגד נשים

ניצני מאבק הנשים לחירות ולביטחון, ואף גיוס התרבות הפופולרית לטובתו, הופיעו בטורקיה כבר בשנות השמונים. בעקבות הקיטוב הפוליטי הגואה בשנות השבעים, ההפיכה הצבאית של 1980 והמהפכה החברתית והתרבותית בשנים שאחריה, הצמיח השיח הליברלי החדש גם מחאה פמיניסטית. נשים חילוניות ודתיות, פעילוֹת ארגוני חברה אזרחית ונשות אקדמיה, ביקשו לחשוף את טבעם המפלה של דפוסים חברתיים פטריארכליים. אף כי נשים השתלבו כעת בחיים הציבוריים יותר מבעבר, הן תבעו זכויות שוות לכלל הנשים בנוגע להשתתפות בפוליטיקה, דפוסי תעסוקה וביטחון במרחב הציבורי והמשפחתי. המאבק גרם לנקיטת צעדים משמעותיים נגד אפליית נשים, לקידום המאבק באלימות ופתיחת מקלטים לנשים, להעלאת המודעות להטרדה מינית במרחב הציבורי, ואף להפיכת ההפלות לחוקיות. המאבק הבולט ביותר היה דווקא נגד איסור עטיית רעלה במרחבים הציבוריים, שהפלה נשים דתיות, מנע מהן להשתלב במעגלי התעסוקה ובכך דן אותן לעוני.

שינויים אלו באו לידי ביטוי גם בקולנוע המסחרי משנות השמונים. תעשיית הקולנוע, שביקשה להימנע מזיהוי עם אמירות פוליטיות והתמקדה באישי ובפרטי, הציגה את סיפורן של נשים המחפשות עצמאות, שחרור וזהות. אף שהנרטיבים הקולנועיים התקשו לפרוץ את מסגרת החשיבה הפטריארכלית, הדמויות הנשיות על המסך הפכו אנושיות ומורכבות יותר, משוחררות להביע את רצונותיהן ומיניותן.

המאמץ הפמיניסטי של שנות השמונים והתשעים הוליד בקולנוע האמנותי הצומח של שנות האלפיים עיסוק גובר במאבק נגד אלימות כלפי נשים, וברצון להעצמתן. כך למשל, סרטה של הבמאית ישים אוסטאוגלו, "קלייר אובסקיור", מגולל את סיפורן של אלמז ושהנז, נערה צעירה ופסיכיאטרית מצליחה, הנפגשות בנסיבות טרגיות בבית החולים. הפסיכיאטרית מטפלת בנערה ומגלה כי הייתה קורבן לנישואי קטינות ואונס מצד בעלה המבוגר. ואולם גם הפסיכיאטרית החזקה והעצמאית הופכת לבסוף קורבן לאלימות מצד בן זוגה, ונאלצת לעזוב את ביתה.

עלייתה של התקשורת המקוונת מילאה תפקיד חשוב בהגברת קולן של נשים בטורקיה, ובמתן במה לדור הבא של פמיניסטיות טורקיות. אלו השתמשו בה כדי להעלות את המודעות לנושאים כמו סקסיזם בפרסום, הטרדות מיניות ואלימות במשפחה באמצעות האשטאגים פופולריים או בהקמת אתרים עצמאיים כמו "אדמה סדוקה".

המאבק להעצמת נשים בטורקיה צלח הרבה יותר ברמת השלטון העירוני מאשר ברמת המדינה. משנות האלפיים, בעיקר ברשויות מקומיות שהובילו נשים, נעשו ניסיונות לצמצם את אי השוויון באמצעות הקצאת תקציבים להקמת מרכזי תמיכה לנשים, לתעסוקה, לחינוך מגדרי ולמאבק באלימות.

המודעות הפמיניסטית ויוזמות השטח, כמו גם הרצון של טורקיה להיכלל במסגרות האירופיות, גייסו לבסוף גם את הממסד הפוליטי למאבק באלימות ובאפליה כלפי נשים. טורקיה הצטרפה למאמץ אירופי משותף, ובשנת 2011 הייתה מהמדינות הראשונות שחתמו על אמנת איסטנבול. האמנה אושררה בפרלמנט בידי כלל המפלגות, כולל "מפלגת הצדק והפיתוח" שבשלטון. ואולם בשנת 2020, כשגבר קולם של גורמים שמרניים, הצהיר הנשיא ארדואן על פרישה מהאמנה בתואנה שהיא מעודדת הומוסקסואליות ופוגעת בערכי האסלאם. הצהרה זו עוררה מחאה נשית רחבה, גם מצד נשים דתיות. ארגון "קאדם" לנשים ודמוקרטיה, שבראשו עומדת סומיה ארדואן, בתו של הנשיא, הצהיר כי אלימות במשפחה מנוגדת לאסלאם ולכן ימשיך לתמוך באמנה ובמאבק באלימות. ארגון אחר הגיש תביעה נגד בעל טור אסלאמיסטי שכינה את התומכות באמנה "פרוצות".

על אף כישלונם של תומכי האמנה ופרישתה לבסוף של טורקיה ממנה, מאבקם לימד כי תמיכה בזכויות הנשים היא נחלתם של ציבורים רחבים. סקר שנערך העלה כי כ־50% ממצביעי מפלגת השלטון ו־60% מכלל האזרחים התנגדו לפרישה. שנים רבות סברו רבים כי השלטון הכמאליסטי החילוני שחרר נשים מכבלי הדת ובכך קידם את מעמדן לקראת שוויון מגדרי. בהמשך לכך סברו גם כי החזרת הדת למרחב הציבורי תביא בהכרח לנסיגה בנושאים אלה. למעשה נחשף כי בבסיס האפליה עומדות תפיסות פטריארכליות שהשתרשו גם בתוך האידיאולוגיה הכמאליסטית ו"הפמיניזם הממלכתי״. לצד חוקים פורצי דרך כמו הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לתבוע גירושין ואיסור על נישואי קטינות ופוליגמיה, נשים נותרו באחריות הגבר ובבעלותו, מופקדות על המרחב הביתי וחינוך הילדים, ואף ביציאתם למרחב הציבורי היו כפופות לקודים מגבילים של "כבוד" ו"בושה".

הישגן של התנועות הפמיניסטיות משנות השמונים ועד ימינו הוא הפיכתן של שאלות "נשיות" לסוגיות חברתיות רחבות, המזמינות אליהן שיתופי פעולה של נשים וגברים מכל קצות הקשת הפוליטית.

ד"ר צמרת לוי־דפני היא מרצה באוניברסיטה העברית ועמיתה במכון לחשיבה אזורית. לשעבר ראש פורום טורקיה במכון ון־ליר