אני לא יודע אם יצא לי לספר שכבר עשר שנים אני מלמד באולפנה, בתוכנית של שיעורי תורה לשמה. "אתר"ג" קוראים לזה, אל תשאלו למה. בקיצור יום אחד הזכרתי קטע ממורה הנבוכים שלמדנו לפני חודש. "מישהי זוכרת במקרה מה הרמב"ם אומר על זה?" אני שואל, ובכיתה דממה. "מישהי זוכרת משהו מן השיעור ההוא?" אני ממשיך לנסות, "את הנושא שלו? את הגמרא שממנה התחלנו?" את השתיקה הפר לבסוף רק הצלצול, מהפסקול של עלובי החיים.
"בשביל מה אני טורח ללמד בכלל אם שום דבר לא נשאר?", שאלתי בתסכול את אחד הקולגות שלי. אבל הוא סירב להתרגש. "ואתה עצמך", הקשה, "זוכר משהו מן השיעורים שלמדת בכיתה א' או ב'?". הודיתי שאני לא זוכר מהם הרבה, והוא המשיך: "אבל לקרוא ולכתוב, אתה יודע?".
לא סיפרתי לו שההורים לימדו אותי לקרוא בבית, מתוך סידור ישן של תפילת כל פה, ושאת השיעורים הללו אני זוכר דווקא היטב. כי לא רציתי להרוס לו את הפואנטה; וגם כי הבנתי שבמהות הוא צודק. השיעורים הספציפיים מתפוגגים מהר מאוד, אבל הרישום שלהם נותר זמן רב אחריהם. אני חושב על הדברים שלו הרבה, ולא רק בהקשר של תלמידים ולימודים. יש בנו רצון עז שיזכרו אותנו, שהפעולות שלנו תהיינה חקוקות בדברי הימים של הקהילה. אבל להיות זכור ולהיות משמעותי זה לא אותו דבר.
אני פוטר בזאת את כל צאצאיי מלקרוא את ילדיהם בשמי, אלא אם הם עצמם ימצאו בכך תועלת. כשיעקב אומר על אפרים ומנשה "וייקרא בהם שמי", הכוונה היא ששמו ייקרא בעצם קיומם של אפרים ומנשה
בסרט "קוקו" של פיקסאר, המבוסס על "יום המתים" המקסיקני, למי שהלכו לעולמם יש שאיפה אחת: להיזכר. אחת לשנה זוכים המתים לחזור אל עולם החיים, בתנאי שיש מי שמתגעגע אליהם ומציג על הקיר את תמונתם. בשאר הזמן הם מבלים בעולם המתים, כל עוד יש על פני האדמה מי שעדיין זוכר אותם. ברגע ששמם יישכח מאחרון מכיריהם, תתפוגג נשמתם לחלוטין ותיעלם כלא הייתה.
זו חרדה קיומית גדולה, חרדת השכחה; גדולה אפילו מחרדת המוות. לכן כששואלים ילדים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, התשובה הנפוצה ביותר היא "מפורסמים". כאילו עצם ההיכרות של מישהו אחר תחזיק את הקיום השברירי שלי. גם אנשים בוגרים משקיעים הון ומאמצים בסדרי גודל כבירים כדי ששמם יונצח, דהיינו יזכה לחיי נצח. ועדיין, אנחנו חרדים.
יש דרך לזכות בחיי נצח, מצהיר קהלת. אבל היא לא עוברת דרך בניית מגדלים או עשיית ספרים הרבה אין קץ. בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך. במבט ראשון זה נראה חסר משמעות. רוטיני. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. ובתחילה קהלת, כמו גם יורם טהרלב, תוהה "האם אשאיר איזה דבר", ומבקש להותיר איזה חותם נצחי שיישאר גם אחריו, אבל לאט־לאט הוא מבין שזה הבל ורעות רוח. לא עצם הקיום, אלא הניסיון לעגן אותו בזיכרון קונקרטי. הוא מבין שהנצח טמון דווקא בדינמי, בזמני. בחי.
אין ולא יהיה "יום המתים" ביהדות. אין לנו יומרה או רצון לקיים אותם כמתים, לא המתים יהללו י־ה. יש ערך רק לחיים שחיו, לטוב שהעניקו לעולם וימשיך להתגלגל ולעשות בו פירות הרבה אחרי שזכרם יישכח. יש ערך אינסופי לרגע שבו סבתא, בדמדומי חולייה, אחזה בידי וביקשה בקול רפה שאגיד לרופאה "תודה". יש קיום נצחי לכל הפעמים שסבא לקח אותי איתו לפקוד את סבתא הגדולה במחלקה הסיעודית. לא כי אני זוכר את הרגעים הללו; את רובם שכחתי כבר מזמן, ומחר ודאי אשכח כמה נוספים, אלא כי הם צרבו בי משהו שימשיך להקרין גם אחריי.
אני פוטר בזאת את כל צאצאיי מלקרוא את ילדיהם בשמי, אלא אם הם עצמם ימצאו בכך תועלת. כשיעקב אומר על אפרים ומנשה "וייקרא בהם שמי", הכוונה היא (לפי המפרשים) ששמו של יעקב ייקרא בעצם קיומם של אפרים ומנשה, בערכים ובתכונות האופי שהם לוקחים מבית אביהם. גם בלי שמישהו יזכיר דווקא את הדמות הקונקרטית שלו. זהו לב החידוש של יעקב: היכולת להמשיך להתקיים דרך מה שהענקת לעולם, במקום באמצעות ההכרה שלו בך. לכן אין עושים מצבות לצדיקים – דבריהם הם זיכרונם. וכשתלמיד נבוך מודה שהוא לא זוכר דבר מן השיעור של השבוע שעבר אני רק מחייך, ויודע שבצורה זו או אחרת התורה שלמדנו יחד עוד תגיע לילדים שלו.
