הכינוי "שמחת תורה" אינו מופיע בחומש; אנחנו היהודים הענקנו אותו לשמיני עצרת. השם הזה מתכתב עם הציווי "ושמחת בחגך", באופן שמזכיר לי לעתים את הדיאלוג של וינסטון צ'רצ'יל עם הקהל החוגג ב־8 במאי 1945, יום לאחר כניעתה של גרמניה. צ'רצ'יל, יקיר הטור הזה, הצהיר לנוכח ההמון הצוהל: "זהו הניצחון שלכם!" והם שאגו בתגובה: "לא, הוא שלך!" בסוכות אומר לנו ה': תשמחו בחג שלכם, ואנו משיבים לו: השמחה היא בתורה שלך.
מה יש לשמוח בתורה? שמחה וחוק אינם בני זוג טבעיים. טוב שיש חוקי תנועה, אבל קשה לומר שהם גורמים לי שמחה. את המענה אפשר ללמוד מביטוי החוזר בגרסאות שונות בספר דברים: "לאהבה את ה' א־לוהיך, לשמוע בקולו". אפשר לשמוח בחוק אם אוהבים את המחוקק. בלי אהבה כזו – קשה מאוד להתמסר בכל לב לחוק המוסרי.
המאה ה־20 ניסתה להציע חלופה אחרת: יש עוד מחוקק שאנחנו יכולים לאהוב אהבת נפש, והוא אנחנו עצמנו. אם כל אחד ימציא לעצמו את הכללים המוסריים שלו, הוא ודאי יאהב את החוקים הללו ויתמסר להם. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר הציע גרסה פילוסופית מתוחכמת של האינטואיציה הזו. הוא סיפר על תלמיד שבא להיוועץ בו בשנות המלחמה בנאצים. אחיו הבכור נהרג במלחמה, ואמו נותרה לבדה. אותו תלמיד התלבט האִם להישאר לצד האֵם, או לעזוב את צרפת ולהתגייס למלחמה בנאצים לצד דה־גול. סארטר אמר: "באמתחתי הייתה רק תשובה אחת שיכולתי לתת לו: הנך חופשי ועליך לבחור, או במילים אחרות – להמציא. שום חוק של מוסריות כללית לא יראה לך את דרכך".
התשובה של סארטר נשמעת נהדרת, אך מעוררת מיד שתי שאלות. ראשית, איך יכול אדם להמציא חוקים מוסריים לעצמו? מה מקור הסמכות והתוקף של מוסריות כזו? שנית, אם אותו תלמיד צריך להמציא לעצמו תשובה מוסרית, בלי שום חוקים כלליים שינחו אותו, אין סיבה שיסתפק בשתי האפשרויות הללו – כיבוד אם או מלחמה בנאצים. מדוע שלא יבחר באפשרות שלישית: להצטרף לנאצים? ואם כך יבחר, מהיכן אפשר לגייס ביקורת מוסרית על הבחירה הזו? אין מדובר בשאלה היפותטית: מורו של סארטר, מרטין היידגר, שהיה בעיני רבים הפילוסוף הגדול ביותר של המאה ה־20, הצטרף למפלגה הנאצית והפך לנאצי נלהב.
אנחנו שמחים בתורה, שמעניקה לנו משענת מוסרית איתנה. המצוות שאנחנו מבינים מאירות לנו באור יקר. למרבה העניין, את המצוות שאנחנו לא מבינים אנחנו בדרך כלל אוהבים עוד יותר. גברים רבים שאינם דתיים מקפידים להניח בכל יום תפילין, ונשים רבות שאינן דתיות מקפידות לטבול בכל חודש במקווה. האם מישהו מבין את טעמן של המצוות הללו? האם מישהו מסוגל להסביר למה נצטווינו לקשור על היד רצועות מעור פרה, ולא לעטר את הרגל בנוצות ברווז? מבחינה פסיכולוגית, מצווה שאיננו מבינים היא ביטוי מובהק יותר של מסירות לנותן המצוות, שהרי אין שום סיבה אחרת לקיים אותה. כמובן, רצוי שנקיים את שני הרבדים הללו, זה בצד זה: גם נתמסר לנותן התורה וגם ננסה לפענח את משמעותה; גם להתמסר בכל לב וגם לנסות להבין בראש צלול.
לתורה יש כוח; הן לתורה המעשית שמקיימים והן לתורה התיאורטית שלומדים. כשהיו אומרים למורי ורבי, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שיש משבר בלימודי הגמרא בישראל, הוא היה משיב: "ייתכן, אבל למען הפרופורציה כדאי להזכיר שכשאני עליתי לארץ, בתחילת שנות השבעים, היו בישראל ארבע ישיבות הסדר ועשרים ישיבות תיכוניות, והיום המספר גדול אולי פי עשרה". אם מסתכלים על התמונה הגדולה רואים שלימוד התורה, אהבת התורה וקיום התורה הולכים ומתחזקים בעם ישראל.
בחג הסוכות שבמוצאי שמיטה, כמו השנה, היו נקהלים כל ישראל למעמד "הקְהֵל", שנועד לעורר יראת שמיים. איך נוצלה ההזדמנות הנדירה הזו? איך בחר הקדוש ברוך הוא לרומם את עמו ישראל? במעמד הקהל לא הושמע סיפור אישי מרגש של סוחר סמים אינדונזי שמיהר להתגייר אחרי שנתקל לראשונה בכרפס יהודי, לא הוצג מחזמר מקורי נוגע ללב, ואפילו לא הושמעו שירי נשמה אהובים. במעמד הקהל נקבצו כל היהודים ולמדו ביחד פרקים ארוכים מספר דברים. לפי עדותו של נותן התורה, זו הדרך הטובה ביותר לקדם חיים של ערך ומשמעות: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויָראו את ה'". התורה היא דרך המלך לשיפור רוחני – והיא נמצאת בידינו. זה משמח.
motzash.navon@gmail.com
