כבר תקופה ארוכה שלא יוצא לי להתפלל כמו שצריך בבית הכנסת. את האשמה אפשר כמובן לתלות בגלי, שלאחרונה החליטה להתפתח וכבר לא בא לה לשבת בשקט בעזרת הנשים. הסיטואציה החדשה גרמה לי להתיידד באופן מפוקפק עם המבואה של בית הכנסת, המקום שבו יושבות בדרך כלל נשים שכמותי הנאחזות בתקוות השווא שמתישהו, בין קריאת התורה לקדושה, יהיה איזה שקט רגעי ויצליחו לומר איזה פסוק או שניים.
לידנו משוטטים גברים עם דחף בלתי מוסבר לצאת ולהיכנס. הם מסתובבים בחוץ עם טלית על הכתפיים כאילו יצאו למשימה סודית שאיש מלבדם אינו יודע. לפעמים אני קצת מקנאה בחופש הזה שלהם, להיכנס ולצאת ככה מרצונם החופשי, בלי שמישהו מכתיב להם אילו חלקים מהתפילה יפסידו.
אני אוהבת להתפלל. תמיד אהבתי. לא משנה כמה פאזות דתיות עברתי במהלך חיי, התפילה תמיד הייתה שם. אני מתפללת במכונית, אני מתפללת לפני ראיונות, התפללתי לא־לוהים גם בתקופות שלא הייתי משוכנעת שהוא קיים.
אחרי ששיחיה ואני התחתנו הייתה לנו חברותא קבועה, פעם בשבוע, וליום ההולדת הראשון שלי הוא קנה לי את החמישייה של הרב נבנצל
פעם, כשגלי הייתה קטנה, התפילה בדיוק הסתיימה וחיפשתי מקום להאכיל אותה. נכנסתי לחדר הלימוד מתוך תקווה שיהיה ריק ומצאתי שם נער צעיר יושב עם סטנדר. אצבעו נעה במהירות על איזה ספר לימוד עד שהבחין בי. הוא ישר הבין את הסיטואציה והתחיל להתארגן ליציאה.
"מה פתאום", אמרתי לו, "החדר הזה הוקם בשבילך, תמשיך ללמוד".
בדרך הביתה חשבתי כמה אני מקנאה בו. סתם, על כך שבסוף התפילה חשקה נפשו בלימוד. זה נבע ממנו באופן טבעי כל כך, איש לא עמד מעליו עם סטופר ובחן אותו. ניסיתי לחשוב מתי בפעם האחרונה יצא לי פשוט להתיישב וללמוד משהו, ולא הצלחתי להיזכר. זה לא קרה כבה שנים.
אבל היו ימים שזו הייתה השגרה שלי. כשהייתי נערה במדרשה הייתי ממשיכה לפעמים ללמוד אחרי המִשמֵר. בשבתות תמיד נידבו אותי לומר דבר תורה בסעודת שבת. הייתי טובה בזה. בתוך שנייה יכולתי להרכיב איזה מהלך ולקשר אותו לאירועים אקטואליים. אחרי ששיחיה ואני התחתנו הייתה לנו חברותא קבועה, פעם בשבוע, וליום ההולדת הראשון שלי הוא קנה לי את החמישייה של הרב נבנצל.
אבל מאז קרו כמה דברים בחיי. נקרא לזה, בגדול, בורגנות. נדיר שאני נכנסת לשיעור מרצוני החופשי. לרוב זה קורה אחת לשנה, בדרשת שבת תשובה של רב היישוב. אלא שהשבת גלי הייתה עליי, והחלטתי להיאחז בתקווה שאולי במקרה היא תירדם עליי ואספיק לשמוע כמה מילים. ואכן, אחרי כמה דקות היא באמת איבדה סבלנות ושיחיה לקח אותה החוצה.
זו הייתה דרשה מופלאה. הרב ידידיה העביר שם מהלך מדהים על המושג "צפוף לרווחה". כל כך נהניתי שלא שמתי לב אפילו ששיחיה הפסיד את הדרשה בשבילי.
בדרכי הביתה הרהרתי על העניין הזה. מדוע אני כבר לא הולכת באופן קבוע לשיעורים? משהו קרה לי במהלך השנים. איבדתי כוח או עניין. אני מניחה שזה קורה גם לאחרים. בשנים הראשונות לנישואין העולם התורני שבאו ממנו עדיין מלווה אותם, אבל אז נכנסים הילדים, השגרה המעייפת, ואולי איזו ציניות מחוספסת שהלבישו עלינו החיים. הפעולה הפשוטה הזאת, סתם לשבת וללמוד להנאתי, כבר מזמן לא בתוך הלו"ז.
פעם פגשתי את אחת השכנות שלי בשביל. היא שאלה לשלומי וסיפרתי לה שאני טרודה לאחרונה ממשהו. היא אמרה לי "רחלי, את יודעת, הרבה פעמים כשאני טרודה, ממש עוזר לי לשבת וללמוד איזה דף, זה משחרר מעכבות. מה את אומרת, אולי נקבע מתישהו ופשוט נלמד?". השכנה הזאת בגילי, יש לנו את אותו מספר ילדים, אותו סדר יום עמוס, ובכל זאת, היא עדיין לא איבדה את זה כמוני. אני קצת נבוכה כשאני חושבת איך עולמי הפך לצר כעולמה של נמלה. איך חיי נעשים שטוחים וצפויים ורדודים ככל שהגיל מתקדם. אם אני מצליחה לחלץ מעצמי שעה פנויה זה בדרך כלל יסתיים בפרלמנט החברות הקבוע עם אלכוהול, סיגריות ושיחות חולין.
אני חושבת על מה שקרה לי במהלך השנים ונעצבת. מזה ששיעור פרשת שבוע הוא עניין מזדמן אצלי. מזה שאני מוותרת בקלות כזו על עולם שלם שפעם ניחם אותי מאוד. כמה הייתי רוצה שיחזור לי החשק ההוא, יפרוץ ממני כמו נביעתו של הנער בחדר הלימוד, כמו השכנה שלומדת להנאתה, כמו אלו שעדיין מחזיקים בליבם את הגחלת של ספר וסטנדר ואצבע, וזה עושה אותם מאושרים.
rachelm@makorrishon.co.il
