אני יודע שזה קצת מוזר, לכתוב על היתמות שלי בערב שמחת תורה, אבל מה אני אעשה שאבא שלי, חיים צפרירי זיכרונו לברכה נולד בשמחת תורה, ובעולם אחר, בגורל אחר, במציאות אחרת, גם השנה הייתי חוגג לו יום הולדת, בבית שלו, במושב. היינו אוכלים את הקובה של אשתו, רחל, ומשחקים שחמט, חמישה משחקים לפחות, ברצף.
והילדים שלי, במציאות אחרת, בעולם אחר, בגורל אחר, היו מכירים אותו ואוהבים אותו. איייי, הם היו מחבקים אותו ומנשקים אותו ומתרוצצים סביבו, והוא היה מחזיק אותם בידיים המחוספסות והחזקות והיפות שלו, ומנשק אותם בחזרה, וחיה הייתה מגישה לו בעיניים בורקות מעטפה כזאת קטנה, ובתוך המעטפה היה ציור כזה שהיא ציירה לו ליום ההולדת. יש לה ציור קבוע שהיא מציירת בתקופה האחרונה, קשת בענן, ובית, ועננים, ושמש עם חיוך, אייי אייי אייי, אין צייר בעולם שמסוגל לצייר בכזו פשטות, בכזו תמימות טהורה, אולי מאטיס הצליח לגעת בפשטות הזו, בשלהי ימיו, וגם את זה הוא עשה מתוך חולי גדול.
ואבא שלי היה לוקח את הציור ומתלהב ממנו, קצת יותר מדי. איזה כיף זה להיות ילד, ולצייר ציורים מתוקים ולהראות אותם למבוגרים, ולראות אותם מתלהבים כל כך, ואיזה כיף זה להיות מבוגר, ולהתלהב ככה מציור של ילד קטן. נכון שזה לא מלהיב עד כדי כך, ובכל זאת, ההתלהבות המזויפת הזו מחממת את הלב, מאחורי כל התלהבות כזו עומד ניסיון נואש ואומלל ונשגב לשכנע את הילד הקטן הזה שהחיים האלה מתגמלים וראויים ויפים.
לך תסביר לו עכשיו שיום יבוא, והוא ישקיע את כל המאמצים שלו ואת כל האנרגיות שלו, בפרויקט גדול, ואף אחד לא יתרגש מהפרויקט הזה, אף אחד לא יתלהב ממנו, אף אחד לא יסתכל עליו ויצעק, וואו! איזה יופי! להפך, את רוב החיים אנחנו מעבירים לבדנו, מול שתיקה צורמת של עולם קר ומנוכר. אוי וייי לי לאן נסעתי.
אחר כך היינו מוציאים את העוגה שהכנו לו, ושרים לו ביחד, היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לסבא חיים, חג לו שמח, וזר לו פורח, היום יום הולדת לסבא חיים. ואבא שלי המתוק והמצחיק היה מכבה את הנרות באדישות ומבקש משאלה, ואני הייתי מצלם אותו, ומעלה אותו לסטורי, וכותב, איך אני אוהב את אבא שלי, אייי פתאום חשבתי על זה שאבא שלי נפטר לפני שפתחתי את האינסטגרם שלי. איזה ייאוש.
ובערב, לקראת השקיעה, אבא שלי היה ודאי לוקח את הילדים שלנו לסיבוב על הטרקטור שלו. הם היו נוסעים בשדות ונושמים את אוויר הרפתות הסמיך של המושב, ומתמלאים בזיכרונות חמים ובגעגועים, ולפני שהיינו הולכים, אבא שלי היה מביא לי שני ארגזים מלאים בירקות טריים, אחד לך ואחד לאמא שלך, וכשהיינו מגיעים לאוטו, אבא שלי היא שולף שטר של מאתיים מהכיס של החולצה שלו, ומנסה לדחוף לי אותו, ואני הייתי אומר לו, הכול בסדר אבא, באמת, אני מרוויח סבבה, הכול טוב, ואבא שלי היה אומר, זה רק בשביל הדלק, קח את זה, אל תעליב אותי, זה רק בשביל הדלק, ואני הייתי לוקח את הכסף שלו, ובוכה. סתם, לא הייתי בוכה, אבל עכשיו כשאני כותב את זה ומדמיין את אבא שלי דוחף לי שטר של מאתיים שקל אני בוכה.
לפני שבועיים בערך, קראתי כאן, בעיתון הזה, ריאיון עם עמר לחמנוביץ, העורך של ישראל היום, ובתחילת הריאיון עמר דיבר על זה שאבא שלו נפטר כשהוא היה בן עשרים ותשע, והוא אמר שם, בכנות פשוטה ושוברת לב, שהוא לא באמת התמודד עם האירוע הזה, ושאולי אולי, בעוד עשר שנים, אולי אז הוא יצליח להישיר מבט אל היתמות הזו.
וכשקראתי את זה, כשקראתי את המילים שלו, הרגשתי את הדמעות חונקות אותי. כי גם אני יתום, וגם אני מתגעגע, גם אני לא מבין את החור הזה שנפער לי בחיים, וגם אני לא מתמודד איתו, וגם אני לא מישיר אליו מבט. אבא שלי, והגעגועים אליו, הפכו עם הזמן לעוד דבר שאני משתדל להדחיק. לא יודע, קשה לי להסביר את זה, היתמות שלי היא כמו פצע שרובץ לי על הלב, והפצע הזה הגליד כבר, מזמן! הוא הגליד, אבל הוא עדיין לא החלים.
ולפעמים החיים משפשפים את הפצע הזה, בטעות, וגורמים לו להיפתח שוב. ושוב הדם יורד לי מהלב, ושוב הנפש מכווצת ומוכה, זה קורה לי כשאני רואה תמונה של אבא שלי, זה קורה לי כשאני רואה ברחוב מישהו שקצת דומה לו, זה קורה לי מדי שנה, בשבוע של האזכרה שלו, ובשנים האחרונות זה גם קורה לי בשמחת תורה.
אני יודע שאני אמור לשמוח בחג הזה. אני אמור לרקוד עם ספר תורה ולשיר בגרון ניחר, מה אהבתי תורתך, טוב לי תורת פיך, עננו עננו ביום קוראנו, אבל במקום לשיר ולרקוד ולשמוח, אני מוצף ושבור ומתגעגע ויתום.
היה לי פעם אבא שאהבתי, וביום נורא אחד, לפני שבע שנים וקצת, הוא נפטר לי ככה פתאום. זה עד כדי כך עצוב.
