כשהתלמידות הטובות שלי רואות שלאחת מהן כבר ממש נגמר הכוח, הן עושות לה חתונה. זו הפקה אדירה: אוכל, לוקיישן, לאחרונה הן גם ארגנו לאחת מהן טיסה חגיגית מלאה בפרחים ודיילת שנתנה לה יחס מיוחד. כשהן סיפרו לי על זה בהתרגשות, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לפעמים, השגרה מחפה על העובדה שאין עוד מישהו בחופה הזו אבל כשכל התפאורה היא חתונה והחברות שושבינות והכלה לבושת לבן, השאלה מתבקשת מאליה: אז איפה הוא? או כמו ששרים המרוקאים בשמחות: "חביבי דיאלי, פיין הואה?" – מאחר שערכנו שולחן והדלקנו נרות, אהוב ליבי, היכן הוא?
אבל אז, אני רואה את התמונות. והיא מאושרת, והיא מתגלגלת מצחוק והיא מתרגשת, והן בוכות לה וצוחקות ונכון שיש כלה ואין חתן אבל אפשר ככל הנראה גם להיות כלת השמחה. והיא תהיה כלת השמחה ותרקוד איתה ורעותיה אחריה יובילוה בשמחות וגיל, להביאה בהיכל מלך ובכלל לא משנה שבפרק התהילים הזה אף אחד לא מקבל את פניה של בת המלך הזו כי כל שמחת בת מלך פנימה עכשיו ולא ממש חשוב מה קורה בחוץ. הן רעותיה עכשיו והיא מרגישה עטופה, נאהבת ומקודשת מקודשת מקודשת כל כך. כך לימדו אותי התלמידות החכמות שלי את מהות היום הזה, שמחת תורה.
ביום הזה, יוצאים עם כל אחת ואחת בכזאת גאווה לרחובה של עיר, ואף לא אחת נשארת בחושך, ומלבישים אותה רקמות ומקיפים אותה ומפריחים נשיקות לכיוונה וכשהיא חוזרת לארון, היא מרגישה מקודשת מאוד
בדרך כלל שמחים בשמחות, שמחים "בחגך", שמחים "בכל הטוב", אבל יום בשנה החליטו אוהביה של התורה להתלבש, לענוד לה תכשיטי זהב, להרים אותה ולרקוד לה בלי שזה יהיה כתוב בה, בלי שמישהו באמת התחייב לה עכשיו לעולמים. אנחנו פשוט רוצים שתשמחי, תורה, כמו זו שלא הגיעה עדיין תורהּ אנחנו מקיפות אותה בהקפות של אהבה ומכניסים אותה למעגל רוקדים ענק, גם אם מישהו טרם למד אותה כמות שהיא. אנחנו נפריח לה נשיקות ונאמר לה שזה "מפי א־ל, מפי א־ל" ובינתיים, "כנסת ישראל יהיה בן זוגך".
ולשוש ולשמוח בשמחתה זה לגמרי לא מספיק. תנו כבוד לתורה, לזו שמחכה בכל שבוע שמישהו יקרא בה בתורו, לזו ששותקת בסבלנות כשטועים בשמה, כשלא מחזקים את אותיותיה שדהו, כשרבים לעלות אליה אבל אחר כך מיד ללכת, ובעיקר, כשאפילו לא נותנים לה הזדמנות של יציאה אחת לפחות.
"הכל צריכין מזל" יאמרו חז"ל, "אפילו ספר תורה שבהיכל צריך מזל", וחסידים מפרשים שבארון הקודש מונחים ספרים יפהפיים, ספרים שידעו שנים יפות כל כך, ספרים חדשים לחלוטין, ספרים שנרכשו בדם, יזע ודמעות לעילוי נשמת מישהו, ספרים שהכניסו אותם לארון בחגיגה גדולה אבל איש לא רוצה לצאת איתם והם כזקנה ששכחה תלמודה, שברי לוחות מונחים בארון.
לא ביום שמחת תורה. ביום הזה, יוצאים עם כל אחת ואחת בכזאת גאווה לרחובה של עיר, ואף לא אחת נשארת בחושך, ומלבישים אותה רקמות ומקיפים אותה ומפריחים נשיקות לכיוונה וכשהיא חוזרת לארון, היא מרגישה מקודשת מאוד.
תמיד הייתי חושבת על הצד הזה בסיפור, על הכלות שאין להן חתן, עד שהכרתי את הבחור האהוב שלנו מישיבת "אבני קודש". ופעם אחת, כשביקש ממנו האיש שלי הצדיק, הרב חיים, בפעם המי יודע כמה שיֵשב ללמוד איתו, הוא התיישב ושתק ושתק ושתק עד שאמר בקול רועד: "אני לא יודע לקרוא". ואז הגיע תורו של האיש שלי לשתוק ולשתוק עד ששאל: "ולמה לא לימדו אותך?" והוא ענה: "אף אחד לא יודע". איך? איך אף אחד לא שם לב שאתה לא קורא? והנער המתוק הזה סיפר שבכיתה, היה משתדל להשתולל ולהתפרע כך שאיש לא ישים לב לבעיה האמיתית והיה גם החג הזה, שהציל אותו, חג שמחת תורה.
ביום הזה, כך נהגו בבית הכנסת שלו, לא היה ילד שלא עלה לקרוא בתורה ולכן הוא עבד כל כך קשה כדי לזכור בעל פה את המילים שקוראים כולם לפניו, שוב ושוב: "ולאשר אמאאאאררר, ברוך מבנים אשר…" וזו הייתה הפעם היחידה בשנה שגם הוא הרגיש ברוך מבנים וזה היה החג היחיד שהיה שר בקולי קולות: "נתנני במדבר, היה ליבי חמרמר וקרא זה אל זה ואמר: "שמחת תורה! יש! יש! שמחת חתנים, יש! יש!". ולא היו ימים טובים לנער ההוא כמו היום ההוא שפשוט גם הוא קרא זה אל זה, ואמר את מה שלא אמר עד אז לאיש: שגם הוא כל כך רוצה להיות חתן. חתן תורה.
עכשיו הוא קורא, לאט אבל בטוח, הוא למד, והיא שמחה כל כך לצאת איתו, הגם שאולי הוא לא הבחור הכי מבריק שייחלה לו. היא יודעת שהכול צריכין מזל והיא, הייתה צריכה בדיוק אותו, זה שיגמגם אותה מרוב שהוא מתרגש ממנה. מזל טוב כלת השמחה, מזל טוב חתן תורה.
