השבוע יצא למדור להציץ בדממה מעבר לכתף של תלמיד בית ספר דתי בשעות שיא התנועה באוטובוס ירושלמי עמוס, כשהצעיר היה מרוכז בטיקטוק. סדר הרצועות כדלהלן: סרטון הכנה של קרפים שוקולדיים; איש ואישה (זוג?) מנהלים שיחה קומית; עלמה משוקצת מתערטלת מול המצלמה (הלו, בלי לשפוט, הרגע היה יום כיפור!) ובחור אסייתי מגיב בהתלהבות רוקעת שחקים לקליפ ישן ממופע של פרחי מיאמי.
רגע, מה? מה בין ריקודים ובישול לבין מיני־דוסים חמדמדים עם כיפות שחורות קטנות וחליפות מחויטות קטנות?
ובכן, מתברר שלאחרונה, פרחי מיאמי הפכו לדבר הלוהט בטיקטוק. בעקבות החלטה עסקית נבונה של בן משפחתו של ירחמיאל ביגון, האמרגן האגדי, לשפוך קליפים קצרים מההופעות לרשת החברתית החמה בעולם, אחד מהם – סרטון שמציג ארבעה קטעי סולו של ארבעה פרחונים בביצוע השיר "ירושלים" משנת 2007 – תפס תאוצה וזינק לראש הנושאים החמים. פתאום, גויים גמורים שלא היו מבדילים בין יהודי לחייזר, וכנראה אין להם מושג מה פירוש המילה המוזרה Yerusholoyim, זועקים את המילים יחד עם הקנעיידלכים הקטנים ומפארים את יכולות השירה שלהם.
הטרנד כבר הספיק לצאת משליטה, כמובן. מגזין טיים פרסם כתבה, השירים של פרחי מיאמי נוסקים בספוטיפיי, ויש הטוענים שג'יי־פופ זה הקיי־פופ החדש. כל מה שחסר זו כתבת פרופיל מחמיאה לרביעייה (שבינתיים הספיקה להתבגר, להתחתן ולהפסיק להיות ילדים שמצווחים פסוקים בהברה אשכנזית על במה נידחת באמריקה) בניו־יורק טיימס, והפכנו רשמית לחלק מהמורשת האינטרנטית הגדולה.
קוראים בעלי זיכרון חזק דיו כדי לחזור אחורה כמה חודשים ודאי יחשבו על טרנד יהודי אחר שכבש את הטיקטוק – שיעורי הדף היומי בדקה של מרים אנזובין, יהודייה אמריקנית שלימדה קטעים קצרים מהגמרא ולא בחלה בקללות, בגסויות וברפרנסים עכשוויים כדי להעביר את המסר. שני הסיפורים אינם זהים – אנזובין התפרסמה בעיקר בתוך הקהילה היהודית ובעיקר בישראל, בעקבות הסיקור של השיעורים שלה כאן, בעוד פרחי מיאמי חורכים דווקא את ארצות הנכר – אבל הבסיס זהה: תוכן יהודי אמיתי שמתערבב בצורה קצת צורמת עם תוכן תרבותי כללי ומגיע כך לקהל הרחב. במקרה של אנזובין, הצד הצורב היה חלק מהתוכן שהיא עצמה העבירה; במקרה של פרחי מיאמי זה התוכן הפרובוקטיבי שקופץ במסך לפני ואחרי הרגע שלהם על מסך הטיקטוק.
לא צריך להיות הר המורניק עם קבלות כדי להרגיש מתח מסוים בין שני הדברים, ולא צריך להיות בן לדור ה־Y או ה־Z כדי להבין כמה המתח הזה לא חדש. ואם אתם לא מבינים למה הכוונה, גגלו את הרב שלמה קרליבך. או את אלישע בן אבויה. אוקיי אולי זו הגזמה. אבל עדיין, אנשים שמחים לראות את היהדות זוכה פתאום להכרה בינלאומית חסרת תקדים, ומרגישים קצת לא נעים מהאופן שבו היא נחשפת. אם כי במקרה הזה, העובדה שמדובר כאן בצד כל כך זניח ביהדות (יסלח לנו הרב קרליבך, שירים חסידיים הם לא נושא ליבה) אולי הופכת את העיכול להרבה יותר קל.
בסוף, ברמה מסוימת הטיקטוק הוא מיקרוקוסמוס של כל התרבות שלנו. כמו שכיום יהיה מגוחך להציע שלא להעלות שיעורי תורה לאינטרנט כי אפשר למצוא שם גם פורנוגרפיה, מופרך לטעון שעצם הופעתם של תכנים יהודיים על במה לא כשרה למהדרין – או העברתם באמצעות דוברת לא כשרה למהדרין – היא איכשהו בעיה. אולי פשוט צריך ליהנות מהעובדה שאיכשהו, ארבעה דוסים קטנים הצליחו להקסים את העולם. אולי אלה נגיעות קלות של ימות המשיח שבהם הגויים האלה רוקדים בבחינת כל עצמותיי תאמרנה, ושרים בקולי קולות על ירושלים.
תגובות, המלצות, משחקים (ודיווח על תכנים לא ראויים) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
