כך צריכה להיראות רוסיה ביום שאחרי פוטין

כיצד ייראה סיום רצוי ומציאותי למלחמה הפושעת שוולדימיר פוטין פתח בה נגד אוקראינה? אם נבחן את אמירותיהם העיקריות של מנהיגי המערב בנושא, השורה התחתונה היא אחת: אסור שרוסיה, כלומר פוטין, תנצח במלחמה. אוקראינה חייבת להישאר מדינה דמוקרטית עצמאית בעלת יכולת הגנה עצמית.

זה נכון, אבל זוהי טקטיקה. האסטרטגיה הדרושה היא לוודא שרוסיה וממשלתה – באופן טבעי, בלי כפייה – אינן רוצות לפתוח במלחמות ואינן תאבות מלחמה. אין ספק שזה אפשרי. כרגע דחף התוקפנות מגיע ממיעוט בחברה הרוסית.

לדעתי, הבעיה עם הטקטיקה הנוכחית של המערב אינה רק בעמימות מטרותיו, אלא בכך שהוא מתעלם מהשאלה: כיצד תיראה רוסיה לאחר שיושגו המטרות הטקטיות? אפילו אם תושג ההצלחה, מה מבטיח לנו שהעולם לא ימצא את עצמו מול משטר תוקפני עוד יותר, הסובל מעוינות ומרעיונות אימפריאליים שאינם מחוברים למציאות? מול כלכלה מוכת עיצומים אבל עדיין גדולה, שנתונה במצב של גיוס צבאי תמידי, ועם נשק גרעיני שמבטיח חסינות לכל מעשה פרובוקטיבי של הרפתקנות בינלאומית?

קל להעריך שאפילו במקרה של תבוסה צבאית כואבת, פוטין יכריז שהפסיד לא לאוקראינה אלא "למערב ולנאט"ו", שתוקפנותם חתרה להרוס את רוסיה. ואז, תוך שהוא עושה שימוש ברפרטואר המוכר של סמלים לאומיים – מדוסטויבסקי ועד בלט – הוא ישוב לבנות צבא חזק כל כך, חמוש בכלי נשק בעלי עוצמה חסרת תקדים כל כך, בשאיפה לגרום למערב "לקלל את היום שבו המרה את פינו, ולשלם על מה שעשה לאבותינו הגדולים".

ואז נעמוד מול סבב חדש של תוקפנות היברידית ופרובוקציות, שלבסוף יסלימו למלחמות חדשות.

במהלך השנים למדה הצמרת הרוסית שהמלחמה פותרת את כל הבעיות הפוליטיות הפנימיות, והמנצחים אינם נדרשים לשלם את מחירה

כדי להימנע מכך, שאלת רוסיה שלאחר המלחמה צריכה להיות השאלה העיקרית – ולא רק יסוד אחד בין אחרים – של אלה החותרים לשלום. שום מטרה ארוכת טווח לא תושג בלי תוכנית שתבטיח שמקור הבעיות יפסיק ליצור אותן. רוסיה חייבת לחדול לעורר תוקפנות ואי יציבות. זה אפשרי, וזה מה שעלינו לראות בו את הניצחון האסטרטגי במלחמה הזאת.

כמה דברים חשובים קורים ברוסיה, וחשוב להבינם. ראשית, הקנאה באוקראינה ובהצלחתה האפשרית היא תכונה מהותית ברוסיה שלאחר העידן הסובייטי. היא אפיינה גם את הנשיא הרוסי הראשון, בוריס ילצין. אבל מאז ראשית שלטונו של פוטין, ובמיוחד לאחר "המהפכה הכתומה" שהחלה באוקראינה ב־2004, העוינות כלפי הבחירה של אוקראינה באירופה, והשאיפה להפוך אותה למדינה כושלת, הפכו לאובססיה מתמשכת לא רק אצל פוטין אלא בקרב כל הפוליטיקאים בני דורו.

השליטה באוקראינה היא ה"אני מאמין" החשוב ביותר של כל הרוסים בעלי ההשקפה האימפריאלית, החל בפקידים בכירים וכלה באנשים מן השורה. לדעתם, הכפפת אוקראינה לרוסיה פירושה הקמתן לתחייה של ברית המועצות ושל "האימפריה". לפי ההשקפה הזאת, ללא אוקראינה, רוסיה היא בסך הכול עוד מדינה, נטולת סיכוי לשליטה עולמית. כל מה שאוקראינה רוכשת לעצמה, לפיכך, נלקח מרוסיה.

שנית, ההשקפה על המלחמה לא כעל אסון אלא כעל אמצעי לפתרון כל הבעיות אינה רק מחשבתם של הגנרלים של פוטין, אלא שיטה שהוכחה מבחינתם על ידי החיים עצמם: במלחמת צ'צ'ניה השנייה שהפכה את פוטין הבלתי מוכר עד אז לפוליטיקאי האהוד ביותר ברוסיה, במלחמה בגאורגיה, בסיפוח קרים, במלחמה בדונבאס ובסוריה. ב־23 השנים האחרונות למדה הצמרת הרוסית כללים שמעולם לא הוכחשו: המלחמה אינה יקרה כל כך, היא פותרת את כל הבעיות הפוליטיות הפנימיות, היא משפרת את האהדה הציבורית, היא לא ממש פוגעת בכלכלה, וחשוב מכול – המנצחים אינם נדרשים לשלם את מחירה. במוקדם או במאוחר, אחד ממנהיגי המערב המתחלפים־תדיר יבוא לשאת ולתת איתנו. לא משנה אילו מניעים ידריכו אותו – רצון המצביעים או השאיפה לקבל פרס נובל לשלום; אם נפגין עקשנות ונחישות, המערב יבוא לעשות שלום.

פוליטיקאים רבים בארה"ב, בבריטניה ובמדינות אחרות במערב הובסו בבחירות או איבדו מצביעים בגלל תמיכתם במלחמה זו או אחרת. ברוסיה זה פשוט לא קיים. כאן, מלחמה תמיד מביאה לרווח ולהצלחה.

שלישית, התקווה שהחלפתו של פוטין בידי חבר אחר באליטה הרוסית תשנה מן היסוד את ההשקפה הזאת על המלחמה, ובמיוחד על המלחמה למען "מורשת בריה"מ", היא לכל הפחות תמימה. האליטה הזו פשוט יודעת מניסיון שמלחמה פועלת היטב – יותר מכל דבר אחר. הדוגמה הטובה ביותר לכך, אולי, היא דמיטרי מדבדב, הנשיא לשעבר, שהמערב תלה בו תקוות רבות כל כך. היום מדבדב, שנלקח פעם לסיור במטה טוויטר, משמיע הצהרות תוקפניות עד כדי כך שהן נראות כמו קריקטורה של פוטין.

רביעית, החדשות הטובות הן שהאובססיה צמאת הדם אחר אוקראינה אינה נפוצה עד כדי כך מחוץ לחוגי העילית, ולא משנה מה סוציולוגים תומכי הממשלה יאמרו. המלחמה מחזקת את שיעור האהדה לפוטין בכך שהיא מגייסת את החלק הפרו־אימפריאלי בחברה הרוסית. סדר היום של התקשורת נכבש בידי המלחמה; בעיות פנימיות נסוגו לרקע; "הידד, אנחנו שוב במשחק, אנחנו גדולים, הם מכירים בנו!". אבל לאימפריאליסטים התוקפנים אין שליטה מוחלטת. הם אינם רוב המצביעים, וגם הם דורשים אספקת תעמולה מתמשכת כדי לתחזק את אמונותיהם.

אחרת, פוטין לא היה נדרש לכנות את המלחמה "מבצע מיוחד" ולהשליך לכלא את מי שמשתמשים במילה "מלחמה". רק לאחרונה חבר במועצת המחוז של מוסקבה נידון לשבע שנות מאסר על כך. פוטין לא היה חושש לשלוח את מגויסי צבא הקבע למלחמה ולא היה נאלץ לחפש לו חיילים בבתי הכלא, כפי שהוא עושה כעת. כמה אנשים גויסו לחזית היישר ממושבת העונשין שאני שוהה בה.

רוב הצעירים ותושבי הערים הגדולות מותחים ביקורת על המלחמה. הסבל האוקראיני וההרג האלים נוגעים לליבם

כן, לתעמולה ולשטיפת מוח יש השפעה. אבל אנחנו יכולים לומר בוודאות שרוב התושבים ברוב הערים הגדולות, כמו מוסקבה וסנט־פטרבורג, וכן המצביעים הצעירים, מותחים ביקורת על המלחמה ועל השאיפה האימפריאלית. אימת הסבל האוקראיני וההרג האלים של החפים מפשע מהדהדים בלבבות המצביעים הללו.

הפתרון: רפובליקה פרלמנטרית

המלחמה עם אוקראינה פרצה והתנהלה, כמובן, בהוראת פוטין, שמנסה לפתור באמצעותה את בעיותיו הפוליטיות מבית. אבל מפלגת המלחמה האמיתית היא העילית כולה ומערכת הכוח עצמה, שמייצרות בלי הרף רודנות רוסית מהזן האימפריאלי. תוקפנות חיצונית מכל סוג, מרטוריקה דיפלומטית ועד לחימה של ממש, היא דרך הפעולה המועדפת עליהן, ואוקראינה היא המטרה המועדפת. הרודנות האימפריאלית הזו היא הקללה האמיתית של רוסיה, והסיבה לכל צרותיה. איננו מצליחים להיפטר ממנה, למרות ההזדמנויות שההיסטוריה מספקת לנו שוב ושוב.

לרוסיה הייתה הזדמנות לכך בהתמוטטות בריה"מ, אבל הציבור הדמוקרטי בתוך המדינה ומנהיגי המערב אז טעו טעות איומה והסכימו לדגם השלטון שהציע צוותו של בוריס ילצין: רפובליקה נשיאותית עם כוחות אדירים למנהיג. מתן כוח רב לבָּחוּר טוב נראה אז מעשה הגיוני.

אבל הבלתי נמנע קרה במהרה: הבחור הטוב נעשה רע. תחילה הוא עצמו פתח במלחמה (מלחמת צ'צ'ניה), ואז, בלי בחירות רגילות והליכים הוגנים, מסר את הכוח לאימפריאליסטים הסובייטים המושחתים בהובלת פוטין. הם גרמו לכמה מלחמות ולאינספור פרובוקציות בינלאומיות, וכעת הם מתעללים באומה שכנה ומבצעים פשעים איומים שהאוקראינים וילדינו שלנו לא יסלחו לנו עליהם במשך דורות רבים.

ב־31 השנים שחלפו מאז התמוטטות בריה"מ חזינו בדפוס ברור: המדינות שבחרו בדגם הרפובליקה הפרלמנטרית (המדינות הבלטיות) משגשגות, והן הצטרפו בהצלחה לאירופה. אלה שבחרו בדגם נשיאותי־פרלמנטרי (אוקראינה, מולדובה, גאורגיה) התמודדו עם אי יציבות מתמדת והתקדמו רק מעט. מי שבחרו בכוח נשיאותי חזק (רוסיה, בלארוס והרפובליקות המרכז־אסייתיות) נכנעו בפני רודנות נוקשה, ורובן מעורבות דרך קבע בעימותים צבאיים עם שכנותיהן, חולמות על אימפריות קטנות משלהן.

בקצרה, ניצחון אסטרטגי פירושו החזרתה של רוסיה לצומת ההיסטורי המכריע הזה, ומתן האפשרות לעם הרוסי לבחור בדרך הנכונה. דגם השלטון העתידי של רוסיה אינו "כוח חזק" או "יד תקיפה", אלא הרמוניה, הסכמה ושקילת האינטרס של החברה כולה. רוסיה זקוקה לרפובליקה פרלמנטרית. זו הדרך היחידה לעצור את המעגל האינסופי של הרודנות האימפריאלית.

אפשר לטעון שרפובליקה פרלמנטרית אינה תרופת פלא. אחרי הכול, מי יוכל למנוע מפוטין או מיורשו לנצח בבחירות ולהשתלט על הפרלמנט? כמובן, רפובליקה פרלמנטרית אינה מציעה ביטחון במאה אחוזים. ייתכן שאנו חוזים כעת במעבר של הודו הפרלמנטרית לשלטון רודני. אחרי ההשתלטות על מוקדי הכוח, טורקיה הפרלמנטרית הפכה לנשיאותית. המדינה האוהדת ביותר את פוטין באירופה, היא באופן פרדוקסלי הונגריה הפרלמנטרית. למעשה, עצם המושג "רפובליקה פרלמנטרית" הוא רחב מדי.

ובכל זאת, אני מאמין שהתרופה הזאת תציע לנו יתרונות מכריעים: הפחתה קיצונית של הכוח המוחזק בידיו של אדם אחר, עיצוב הממשלה בידי רוב בפרלמנט, מערכת משפט עצמאית, התחזקות ניכרת בכוחן של הרשויות המקומיות. מוסדות כאלה לא התקיימו ברוסיה מעולם, ואנחנו זקוקים להם נואשות.

באשר ליכולת מפלגתו של פוטין להשתלט לחלוטין על הפרלמנט, התשובה פשוטה: ברגע שיוּתַּר לאופוזיציה האמיתית להצביע, זה יהיה בלתי אפשרי. מפלגה גדולה? ייתכן. רוב קואליציוני? אולי. שליטה מלאה? בהחלט לא. יותר מדי אנשים ברוסיה מעוניינים כעת בחיים נורמליים, ולא בדמיונות של כיבושים טריטוריאליים. ויש יותר ויותר אנשים כאלה בכל שנה ושנה. פשוט אין להם למי להצביע.

אכן, שינוי משטרו של פוטין במדינה ובחירת נתיב של פיתוח הם לא עניין למערב, אלא משימה לאזרחי רוסיה. ובכל זאת, המערב, שהטיל עיצומים על רוסיה כמדינה וגם על חלק מהעילית שלה, צריך להציב חזון אסטרטגי בהיר של רוסיה כרפובליקה פרלמנטרית. אסור לנו לחזור על שגיאת הגישה הצינית של המערב בשנות התשעים, כאשר פחות או יותר אמרו לאליטה הפוסט־סובייטית: "עשו שם מה שאתם רוצים; רק השגיחו על הנשק הגרעיני וספקו לנו נפט וגז". אכן, גם עכשיו אנחנו שומעים קולות ציניים שאומרים את אותו הדבר: "הניחו להם להסיג את כוחותיהם ולעשות מה שהם רוצים חוץ מזה. המלחמה נגמרה, משימת המערב הושלמה". המשימה הזאת כבר "הושלמה" בסיפוח קרים ב־2014, והתוצאה היא מלחמה על אדמת אירופה ב־2022.

זוהי גישה פשוטה, הוגנת והגונה: העם הרוסי חופשי כמובן לבחור את נתיב הפיתוח שלו עצמו. אבל מדינות המערב חופשיות לבחור את צורת יחסיהן עם רוסיה, להכריע אם להסיר את העיצומים או לא, ולהגדיר תבחינים להחלטות כאלה. לא צריך לכפות דבר על העם הרוסי והעילית הרוסית. הם צריכים אות ברור ומנומק לכך שבחירה מסוימת היא טובה יותר. דמוקרטיה פרלמנטרית היא גם בחירה הגיונית ורצויה בקרב רבות מהמפלגות הפוליטיות סביב פוטין. היא תעניק להן הזדמנות לשמר השפעה ולהיאבק על כוח, בעודן מבטיחות שלא ייהרסו בידי קבוצה תוקפנית יותר.

מלחמה היא זרם חסר רחמים של החלטות חיוניות ודחופות, המושפעות מגורמים משתנים בהתמדה. לפיכך, בעודי משבח את מנהיגי אירופה על תמיכתם המתמשכת באוקראינה, אני דוחק בהם שלא להסיט את המבט מהסיבות היסודיות למלחמה. האיום על השלום והיציבות באירופה הוא הרודנות האימפריאלית התוקפנית, שרוסיה גוררת את עצמה אליה בלי הרף. רוסיה שאחרי המלחמה, כמו רוסיה שאחרי פוטין, תהפוך שוב ללוחמנית ולפוטיניסטית. זה בלתי נמנע, כל עוד נשמרת מסגרת ההתנהלות הנוכחית של המדינה. רק רפובליקה פרלמנטרית יכולה למנוע זאת. זהו הצעד הראשון לעבר הפיכתה של רוסיה לשכן טוב, שעוזר לפתור בעיות במקום ליצור אותן.

מנהיג האופוזיציה הרוסי אלכסיי נבלני מרצה עונש מאסר בן תשע שנים במושבת עונשין. המאמר נשלח לוושינגטון פוסט בידי עורכי דינו