חג הסוכות מדגיש את ההבדלים בין ישראל לגולה. כאן בארץ אפשר ליהנות בו ממנעמי הסתיו הישראלי המתון. במוסקבה, לעומת זאת, שהזדמן לי לצערי לחגוג בה פעם את סוכות, היה כבר קור אימים ואיש לא לן בסוכתו. גם בבוסטון, בשנה אחרת, היה קשה לשבת בסוכה בגלל הגשם החזק. בניו־יורק עף לי הסכך, ממש כך.
אגב, מצוקת הדיור אינה פוסחת על אזרחי ישראל הערבים, ולכן גם בג'דידה־מכר, בטמרה וברהט מתחילים לתכנן בניינים גבוהים, בידיעה שהתושבים שמתגוררים שם יעברו אליהם בהדרגה. לפי אותו היגיון נבנים היום בניינים רבי קומות בבית־אל, בעפרה ובהר־ברכה, בחריש ובדימונה, באופקים ובאשקלון. רחובות שהיו בנויים פעם לרוחב ייבנו לגובה, יישוב בן 200 משפחות יאכלס שלושה בניינים. אבל האתגר התכנוני הגדול של הצמיחה לגובה אינו רק הפיזי, אלא דווקא זה הקהילתי.
פעם אירחתי עמית ממדינה אירופית שהגיע עם מתכנן המשרד שלו. שאלתי אותם להתרשמותם מהתכנון בישראל. לאחר שהשמיעו מעט ביקורת מנומסת חיפשו דבר טוב לומר עלינו, ואז המתכנן בחר לדבר על התופעה שנתקל בה פה: בניית בניינים כשלכל דירה יש השקה מסוימת לכיפת השמיים. האם זו תפיסה אקולוגית או רוחנית? לקח לי כמה דקות להבין שהוא פשוט ראה בניינים גבוהים עם מרפסות סוכה. ואכן, מי שמסתובב בירושלים, בגבעת־שמואל וברעננה יכול לראות פלא של מגדלים בני עשר קומות ויותר שיש בהם מרפסת סוכה לכל דייר ודייר. חג הסוכות הצמיח לנו את אתגר האדריכלות היהודית הייחודית, שמעניק לנו חיבור לשמיים גם בבניינים גבוהים.
דא עקא, זה לא המצב בבניינים גבוהים מדי. קשה מאוד לבנות מרפסות סוכה לכל דירה בבניין בן שלושים קומות ויותר, ובשנים הקרובות ניאלץ לבנות עוד ועוד כאלה – ולא רק במרכז הארץ. בתוך עשרים או שלושים שנה יצמחו גורדי שחקים גם בירוחם, בערד, במצפה־רמון ובקרני־שומרון. נוף־הגליל, כרמיאל ומעלות יתמלאו באלפי תושבים שיתגוררו במגדלים בני ארבעים וחמישים קומות, שייסעו לעבודתם במערכת תחבורה מתקדמת. הליכי הבנייה והשיווק של מבנים עצומים כאלה כבר נמצאים בעיצומם. מטבע הדברים הם יאוכלסו בדיירים דתיים ואשר אינם דתיים, ולא כולם יהיו מוכנים לשלם את התוספת הכרוכה בבניית מרפסות סוכה.
ומצוות סוכה, מה יהא עליה? כמה הוגים ופוסקים מודרניים מציעים לבטל את מצוות בניית הסוכה כפי שאנו מכירים וכפי שמחייבת ההלכה, ולהסתפק בישיבה במרפסת כזו או אחרת – אפילו במרפסת מקורה – כעין זכר למצוות סוכה. לדעתם אי אפשר שהסוכה תישמר רק לעשירים בעלי קרקעות ובתים פרטיים, או למי שמתגוררים בקצות הארץ, ולכן צריך לשנות את גדרי המצווה הזו. אני, שאיני פוסק או הוגה, מתקשה מאוד לקבל את הפתרון הזה. בוודאי איני מוכן לקבל את הפתרון האומר שכולם ייסעו לבתי מלון לשבוע של חג. הרי לא ניתנה תורה לעשירים בלבד.
אלא שכבר בימינו נראות פחות ופחות סוכות בערים הגדולות, מרובות המגדלים. לקראת חג סוכות השנה ערכנו, צוותי ואני, מחקר מדגמי מקדים בפארק צמרת בתל־אביב ובפארק בבלי. מעבר לכביש, מול הפארקים, מרוכזים ב־18 מגדלים כ־2,600 יחידות דיור, ובהם יותר מ־11 אלף דיירים (בדומה לירוחם, לקריית־עקרון או לקצרין). בערב החג ספרנו שם פחות מ־25 סוכות בכל המתחם כולו. בדקנו גם שכונות בראשון־לציון, בנתניה, בהרצליה ובחדרה, שאלפי משפחות מתגוררות בהן בעשרות מגדלים – וכמעט לא מצאנו סוכות. השטח הציבורי בין המגדלים אינו מאפשר בניית סוכות לכל משפחה ומשפחה, ובוודאי אינו מאפשר שימוש במגרש החנייה כפי שהיה נהוג בעבר, מכיוון שמגרש החנייה הוא תת־קרקעי. האם נוותר בעתיד על המצווה החשובה והיקרה הזו?
ברצוני להציע פתרון שונה, שאינו כרוך בוויתור על הסוכה אלא קשור ביכולת הנפשית של הדיירים להסכים להתקנת סוכות ציבוריות שיבנו ועדי המגדלים, המנהלים את החניה, הבריכה וחדר הכושר. משמעות הדבר היא שהסוכה לא תהיה עוד פרטית, ולא כל דייר בקומה ה־42 יוכל לבנות לו סוכה משפחתית. הנהלת הבניין תבנה כמה סוכות, ותושבי הבניין יקבעו ביניהם את הכללים המשותפים: מי אוכל מתי ועד מתי.
המציאות החדשה תכריח את הדיירים להסתדר זה עם זה גם בשאר ימות השנה. יהיה עליהם לצאת מארבע האמות הפרטיות שלהם, להסתכל בפנים של השכנים שלהם, לדעת איך קוראים להם, ולסעוד ביחד חלק מהארוחות או לפחות להסתדר ביחד בלוח הזמנים. בד בבד, המועצות הדתיות והעיריות יקימו סוכות ענק ברחבות הציבוריות וסמוך לבתי הכנסת, והללו ישמשו אף הן כפתרון למי שיעדיף לאכול עם חברי קהילתו ולא עם שכניו.
כך יהפוך חג סוכות לפתיח לאתגר המודרני הגדול של החברה בישראל ובמערב בכלל: בניית קהילות ומתן משמעות לחיים משותפים.
הקשר שייווצר בין הדיירים באכילה המשותפת בחג הסוכות, דרך הצורך להסתדר משפחה עם שכנתה, איש עם רעהו ואישה עם רעותה, יסלול דרך חדשה במתן תוכן למגדלי הענק שהתושבים יגורו בהם. או אז נקיים את מה שנאמר במסכת סוכות (דף כ"ז): "אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חברו, יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו. דכתיב, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד שכל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת".
