לפני כמה חודשים התקיים יום עיון למפקדי אוגדת יהודה ושומרון בסדיר ובמילואים, תחת הכותרת "מחומת מגן לשובר גלים". ימי העיון הללו, בהובלת מפקד האוגדה תא"ל אבי בלוט, מאפשרים למפקדים לקבל לא רק תמונת מצב מודיעינית עדכנית, אלא גם פרספקטיבה היסטורית ביקורתית מפיהם של חוקרי מדיניות צבאית וביטחון לאומי.
אחד המרצים בכנס, איש שב"כ ותיק, דיבר על התמורות בדעת הקהל הפלסטינית מאז מבצע חומת מגן. המבצע, שמדינת ישראל יצאה אליו ביו"ש במרץ 2002 בכוח שמנה 5 אוגדות ו־20 אלף חיילי מילואים, גבה מחיר כבד מאוד (שלושים חיילים הרוגים ו־127 פצועים), אולם נתפס בדעת הקהל הישראלית כמלחמת אין ברירה. מחיר הדמים הכבד של האינתיפאדה השנייה הגיע לשיאו הבלתי נסבל במארס השחור. הפיגוע במלון פארק, בשיאו של חודש שנרצחו בו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים, הוביל את דעת הקהל לנקודת רתיחה, וחייב את מערכת הביטחון לקפיצה תודעתית ולמעבר למצב לוחמה.
הזיכרון הישראלי החי ביותר מהמבצע הוא כמובן הקרב על ג'נין. ההתעקשות על לחימה מבית לבית ואי הפעלת מענה אווירי, שגבו מחיר דמים כבד בדמות 23 לוחמים הרוגים, העלתה שאלות קשות על אופן יישום ערך טוהר הנשק. ישראל שילמה בדם לוחמיה כדי להציל את עשרת הצדיקים שלא היו בסדום, והסרט "ג'נין ג'נין" הוכיח שוב שמדובר במאמץ עקר: ישראל תואשם בכל מקרה בפשעי מלחמה.
הדברים שנשא איש השב"כ עסקו באפקט של מבצע חומת מגן בכלל וקרב ג'נין בפרט על דעת הקהל הפלסטינית. טענתו הייתה מעניינת: המבצע נצרב בתודעה הפלסטינית כטראומה לאומית. במרחב ג'נין, התושבים שחוו את ההרס הרב הגיעו למסקנה שלא זו בלבד שהאינתיפאדה השנייה לא הביאה להם שום הישג לאומי, היא אף דרדרה אותם עשרות שנים לאחור מבחינה כלכלית וחברתית, ולמעשה בכל פרמטר אפשרי. צעירים חשבו שאין עתיד, אין תקווה ואין חלום. הרהורי כפירה על תכלית המאבק הלאומי הפלסטיני הושמעו בריש־גלי. אופוזיציה שפויה להגמוניית הג'יהאד החלה להרים ראש. ההרתעה הייתה ברורה ומוחשית.
איש השב"כ טען גם שהאפקט של המבצע ההוא התפוגג: הזיכרון האנושי קצר, והצעירים מכנופיית "גוב האריות" של היום עוד לא נולדו בחומת מגן, או שהיו קטנים מדי ואין להם זיכרונות מהתקופה ההיא. הם לא חוו אובדן, הם לא חוו תבוסה, הם לא חוו הכרעה.
הרשות הפלסטינית חלשה מאוד, והם מסתובבים בחזה נפוח ועם רובי אם־16 בתחושת "אני ואפסי": עוד כמה פיגועים, והקוראן מנצח. משמעות הדברים ברורה – הרתעה אינה רק ביטוי לשיקול רציונלי של עלות מול תועלת. הרתעה היא בראש ובראשונה רגש. רגש שדורש תחזוקה.
אתר שירות הביטחון הכללי מציג סטטיסטיקות של אירועי טרור בהשוואה בין חודשים, ולא צריך להיות מומחה ביטחוני גדול כדי להבין שבחודשיים האחרונים קורה פה משהו. הצבא, וגם הממשלה, לא אוהבים הגדרות מרחיבות. בחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, אבל במצגות הפאואר פוינט יהיו לכל היותר "אירועים", מילה גנרית שיוצמד לה סומך כמו "צֶבר", "סבב" או "גל", לצד מילים כמו "הסלמה" ו"החרפה". אבל מאחורי המילים המכובסות הללו יש ממשות של הלוויה ועוד הלוויה, ועוד הורים שכולים, ועוד פצועים קשה שחייהם לא ישובו לעולם למה שהיו, ונפגעי טראומה וחרדה, ושמשות מנופצות ומשפחות שחיות בחרדה יומיומית מנסיעה לבית הספר או לעבודה.
המאבק הפלסטיני על עתיד הארץ הזו מתנהל בתנועת מלקחיים: טרור ואלימות מחד, והשתלטות עקבית ועיקשת על שטחי C באמצעות בנייה בלתי חוקית. צה"ל, המשטרה ושב"כ מתוחים עד הקצה, אבל כדי להגיע להכרעה מול המחבלים מ"גוב האריות" ושאר הכנופיות נדרשת פעילות טיהור עמוקה הרבה יותר. גם מי שדוגל בצמצום הסכסוך וניהולו חייב להבין שאת הסכסוך הזה אי אפשר לנהל בלי אור מקיף וענני כבוד של הרתעה ישראלית ברורה.
תקופת חגי תשפ"ג אינה מארס 2002, אבל הפקת לקחים ראויה מהעבר תדרוש לא לחכות. את הדרקון הזה צריך לנטרל כשהוא קטן, ולא להמתין שיגדל ולהבותיו ישרפו הכול.
