בין ההיסטוריה להיסטריה, האמת לגבי טיב ההסכם עם לבנון נמצאת כנראה באמצע. מעטים מבינים את המסמך שפורסם בסופו של דבר לעיון הציבור, וממילא השיקולים המרכזיים נותרו בחוות הדעת החסויות שהגישו ראשי מערכת הביטחון. נותרה הפרוצדורה; במקרה הזה, אישור הסכם מדיני ערב בחירות חשוב לא פחות מתוכן ההסכם.
על הנייר יש למהלך רוב בכנסת, אבל לפיד התעקש לדלג מעליה ולהסתפק באישור הממשלה, שצפויה להצביע על ההסכם חמישה ימים לפני הבחירות. הוא התעלם מהמלצת היועצת המשפטית לממשלה (מתברר שיש דבר כזה, המלצה), שציינה כי דרך המלך בתקופת הבחירות היא הצבעה במליאה. אם יצליח, לפיד לא יהסס להשחיל גם טקס חתימה חגיגי עוד לפני יום הבוחר. כשאחד מבכירי הממשלה ניסה ללחוץ לקיים בכל זאת הצבעה במליאה, ענו לו שהביקורת על אי העברת ההסכם בכנסת עדיפה על הביקורת שתהיה על העברת ההסכם בקולות המפלגות הערביות.
לרגע אחד בלשכת ראש הממשלה מישהו עוד ניסה לספור אצבעות. הרי גם איילת שקד – היחידה בקרב שרי הממשלה שהצביעה נגד ההסכם – אינה מתנגדת לו אלא רק מביעה מחאה על אופן אישורו, ללא הכנסת. לדבריה, אם הוא היה מובא להצבעה במליאה היא הייתה תומכת בו למרות הסתייגויות מסוימות מפרטיו. אבל כשאנשי לפיד החלו לעבור על רשימת השמות של חברי הכנסת, גם ההתלבטות הקלה הזו נפתרה: שליש מהח״כים לא יהיו בכנסת הבאה. לפיד לא מוכן לקחת את הסיכון ולהפקיד את ההחלטה בידי כנסת מתפזרת ובלתי צפויה שכוללת דמויות כמו רידא רינאווי־זועבי, שיש לה חשבון פתוח עם לפיד, או אורנה שטרקמן, ח"כית "נורבגית" מימינה שנכנסה לתפקיד אחרי פיזור הכנסת, ולא זכתה ליום אחד של עבודה פרלמנטרית. אם הם לא יאשרו את ההסכם ותפרוץ מלחמה ערב הבחירות, הוא שואל, מי יישא באחריות? לטענתו גם אי אפשר להציג במליאה את חומרי המודיעין שהוצגו בממשלה, והכריעו את הכף בקבינט.
זה טיעון הוגן שאפשר להתווכח עליו, אבל במסיבת העיתונאים שערך לפיד הוא בחר להתמקד בטיעון אחר: ״לנוכח ההתנהגות המופקרת של האופוזיציה", אמר שם, "החלטנו לא להביא את ההסכם להצבעה בכנסת״. אם מישהו לא הבין, אסא כשר פרסם בפייסבוק פירוש רש״י: ״בפרלמנט שלנו יש אופוזיציה שאינה פועלת בשיקולים של טובת הכלל… ולכן אין טעם לקיים דיון בכנסת״. במילים אחרות: הדמוקרטיה לא נוחה לנו, אז נדלג מעליה. לא דרוש דמיון מפותח כדי לדעת מה היה אומר ראש האופוזיציה לפיד אם ראש הממשלה נתניהו היה מביא הסכם ויתורים דקה לפני הבחירות ובניגוד להמלצת היועמ"שית. המחנה שמזהיר שהבחירות הן על עתיד הדמוקרטיה הישראלית לא יכול להרשות לעצמו לרמוס אותה. חובתו של ראש הממשלה לא רק לדאוג להסכם טוב, אלא גם להסכמה לאומית רחבה. זה חלק מהמשימה, ונראה שלפיד לא התאמץ לעמוד בה. הזמנת ראש האופוזיציה לעדכון ביטחוני בסוף התהליך, במקום רתימתו בשלב מוקדם, היא כישלון של לפיד.
כהונתו הקצרה של לפיד חשפה בינתיים סגנון שלטון דורסני מהסוג שהוא עצמו התריע מפניו. בנט באס"ק ולכן לא מפעיל את משקלו הפריטטי, היועמ"שית מתגלה כשומרת הסף הנוחה ביותר שידע המוסד; ובלהט הקמפיין לפיד משוחרר מהצורך לתחזק קואליציה ומסרב להפנים את מגבלות הכוח. כך היה במינוי מני מזוז לשמונה שנים, שנפסל פה אחד בידי שופטי בג"ץ, וכך גם בעתירת יש עתיד נגד ערוץ 14 שנדחתה בידי יו"ר ועדת הבחירות. לפיד כנראה משוכנע שאינו משלם מחיר על המהלכים האלה בקרב קהל היעד שלו. הוא רק לא לוקח בחשבון את ההשפעה על המחנה היריב.
המפסיד העיקרי, מבחינה פוליטית, מהסכם הגבול הוא שר הביטחון בני גנץ, שתומך בכל כוחו בהסכם. בהתנגשות בין ראש הממשלה לראש האופוזיציה הוא שחקן משנה של לפיד. בישיבת הממשלה לא פספסו את היריבות בין השניים. בתוך החדר גנץ וסער שיגרו עקיצות קטנות בניסיון להכניס את ההסכם לפרופורציות. מחוצה לו גנץ דווקא הפגין גיבוי מלא: במסיבת העיתונאים הוא ניצב לצד לפיד, או ליתר דיוק מאחוריו. אפילו למעמד הזה הוא הוזמן כברירת מחדל, אחרי שראש הממשלה החליפי בנט סירב להשתתף בו.
לפיד היה זקוק למסיבת עיתונאים משותפת כדי לטשטש מעט את הגוון הפוליטי והתעמולתי של ההצהרה. גנץ נעתר, צמא לנוכחות תקשורתית בימים שהמחנה הממלכתי נחלש בסקרים. מאז הציב איזנקוט את תקרת הזכוכית המשוריינת, 12 מנדטים שלשיטתו אין די בפחות מהם כדי לתבוע את ראשות הממשלה, המפלגה לא חוצה את הרף הזה בסקרים. גם אם גנץ ידלג מעל המכשול המוסרי שהציב איזנקוט, הוא יתקשה לבנות קואליציה אפילו באוויר.
הסכם הגבולות והמתיחות בירושלים לא מזיזים קולות בין המחנות, אבל משנים את האיזון הפנימי באופן שהופך את המרוץ התלת־ראשי של גנץ ללא רלוונטי. גנץ מכחיש בתוקף הקמת ממשלה עם נתניהו, אבל הסיכוי שלו להפוך לראש ממשלה אחרי הבחירות מצוי בתוכנית שגובשה במפלגות החרדיות. באין 61 לגוש נתניהו תוצע לגנץ ממשלת רוטציה, הפעם כשהוא ראשון, ועם הצדקה שתאפשר לו להעביר מהלך כזה בקרב תומכיו: בן־גביר בחוץ. השותפים מתנערים מכך. נתניהו נשבע שלא יפקיר את בן־גביר, גנץ נשבע שלא ישב עם נתניהו, אבל דווקא הניסיון של ח"כ אורי מקלב מדגל התורה להכחיש את המיזם העניק לו אימות פומבי: "גנץ של היום זה לא גנץ של לפני כמה חודשים", הוא אישר את קיום היוזמה. אלא שהמספרים כבר לא מתכנסים: התחזקות בן־גביר והיחלשות גנץ משאירים את ממשלת הליכוד־גנץ־חרדים על הנייר עם פחות מ־61 מנדטים. השאלה איך הימין מחלק את המנדטים שלו תכריע גם את גורלו של בני גנץ.
ענף ספורט חדש התפתח לאחרונה בטוויטר: ציד טעויות של פוליטיקאים בענייני יהדות. כוכב הענף הוא כמובן יאיר לפיד, ראש הממשלה והפוליטיקאי המזוהה ביותר עם האג'נדה החילונית. בכל פעם שהוא מעז לדבר על יהדות יש מי שיחפש אותו בציציות: הוא מעלה פוסט על שירי שבת מבית סבא אבל טועה במילים? הסתערות של מזמזמי זמירות מזועזעים (הוא כתב "תענוגי תענוגים" ולא "להתענג בתענוגים". בושה!). הוא מבקש לתת פרשנות מקורית על "למען יאריכון ימיך"? הסתלבטות על הוורט לפני שמתברר שנאמר גם מפי רבנים ארוכי זקן. והשבוע – נאום ראש הממשלה באזכרה לחללי מלחמת יום הכיפורים, שבו דיבר על "רבבות המתפללים שנקרעו מבית הכנסת ונאלצו להחליף את הטלית במדים ואת התפילין ברובה". שוב בוז, שהרי בכיפור לא מניחים תפילין. לשם האיזון הלא קדוש, בצד השני מצאו תמונה של נתניהו מחזיק את האתרוג ביד שמאל, שעוררה פולמוס טוויטר הלכתי סוער בדבר נטילת לולב בידי איטר יד ימינו.
גם בקמפיין ש"ס היצירתי והמבריק העלו השבוע סרטון חג שבו פעיל יש עתיד מבולבל מבקש מדרעי פטיש כדי לחזק את סוכתה הנופלת של המפלגה. אחרי סדרת פאנצ'ים הסרטון מסתיים בחבטה חביבה בראשו ובסיכום: "רק השם יכול לעזור, אבל הוא איתנו". הסרטון משעשע אבל שווה להתעכב על המסר: בשם המאבק על זהותה היהודית של המדינה מוקנית תחושת זרות אוטומטית לאחרים שמבקשים לשבת בסוכתה. כאילו היהדות מרוויחה מתחושת הזרות שמשדרים הדתיים לחילוני שמעז לדבר על התנ״ך או לשתף במסורת משפחתית גם אם אינו מבין אותה. התוצאה המצערת עלולה להיות ויתור על אזכורי יהדות ומסורת מחשש להיתפס בעוד אי דיוק. יש על מה לבקר את לפיד, היכן שהוא נוגס בזהותה היהודית של המדינה (סעודת שרצים עם שר חוץ זר, לדוגמה), אבל לא היכן שהוא מבקש ליטול חלק במה ששייך גם לו.
