"גירעון דמוקרטי" הוא כינוי שמשמש משפטנים להרחבת פרק הזמן שבו מוגדרת "ממשלת מעבר". לפי חוק, התקופה הרלוונטית היא מהבחירות ועד לכינון ממשלה חדשה; לשופטי ישראל לא היה די בכך, והם הקדימו אותו לפיזור הכנסת. הנימוק הוא שממשלה כזו נמצאת ב"גירעון דמוקרטי", כלומר, היא כבר נפלה, ועד שתיבחר כנסת חדשה, היא נחשבת למייצגת פחות; מוטב לה לפיכך לרסן את עצמה ולמעט בקבלת החלטות חשובות.
למעשה הממשלה הנוכחית הייתה בגירעון דמוקרטי מרגע הקמתה. היא נבנתה על אוסף מדאיג של ימנים לכאורה שהפנו עורף למצביעיהם ולהבטחותיהם, ותמורת תפקידים הניפו את אצבעותיהם בשירות קואליציית שמאל־ערבים. היא הכתירה ראש ממשלה עם שבעה מנדטים, שהלכו ואזלו עם הזמן. היא קראה לעצמה "ממשלת אחדות", אך בפועל החרימה את הרוב היהודי בכנסת, כולל הליכוד, המפלגה הגדולה ביותר. זו הייתה קואליציית מיעוטים ללא מכנה משותף מלבד תאוות שלטון ושנאת הימין, שניצלה באופן ציני את כללי המשחק הדמוקרטי – אבל גילתה שלאורך זמן זה לא מספיק.
גם התנהלות הממשלה הייתה בגירעון דמוקרטי. הקואליציה לא כיבדה את כללי המשחק הפרלמנטרי, והשתמשה בכל שבידה לדיכוי האופוזיציה. הימין והליכוד בפרט סבלו מתת־ייצוג בוועדות הכנסת, המעוז הקדמי של הדמוקרטיה הישראלית. הקואליציה חילקה בעצמה את המושבים של האופוזיציה בתוך הוועדות, ודאגה לכך שבוועדת הכספים הרשימה המשותפת קיבלה שני מושבים, בדיוק כמו הליכוד, הגדול ממנה פי חמישה. גם בהגדרת סגני יו"ר הכנסת הופל הימין. יו"ר הכנסת מיקי לוי מיש עתיד פגע שוב ושוב בחופש הביטוי של הימין במליאה, והשליך חברי כנסת החוצה באופן שרירותי. הדוגמאות רבות; זו הייתה קואליציה שרמסה נורמות פרלמנטריות ותיקות וחיוניות.
גם הצעות החקיקה של הקואליציה חשפו היבטים אנטי־דמוקרטיים מדאיגים. הקואליציה הכריזה מלחמה על החופש לבחור ולהיבחר בהצעות חקיקה חמורות, דוגמת "חוקי הנאשם" שסותרים את חזקת החפות ואת חוק יסוד הממשלה, או בניסיונה להחיל הגבלת קדנציות לראשי ממשלה, הצעה שאין לה מקבילה בשום דמוקרטיה פרלמנטרית.
הקואליציה ביקשה להגביל גם את חופש הביטוי ברשתות החברתיות, שבניגוד לתקשורת לא סרות למרותה. בנאומו באו"ם הכריז לפיד על "פייק ניוז" כסכנה אסטרטגית לדמוקרטיה, לצד האיום הגרעיני, לא פחות. "פייק ניוז", כדאי לדעת, הוא שם קוד שמאלני לפרסומים של הימין ברשתות, שלא פעם מתגלים כאמיתיים הרבה יותר מדיווחי הממשלה. ואומנם הקואליציה קידמה הצעות לרגולציה ברשתות, שחלק ממטרתן היה ללחוץ על חברות כמו פייסבוק וטוויטר לערוך צנזורה פנימית לימין.
כעת, בסוף דרכה של הממשלה, תחת יאיר לפיד, אנו חווים עוד עליית מדרגה. בזמן קצר מאוד, כראש ממשלת מעבר בלבד (לראשונה בתולדות ישראל), חשף לפיד אישיות טוטליטרית מובהקת. שתי דוגמאות הקיצון לכך הן ניסיונו לסגור את ערוץ 14 וקידום ההסכם עם לבנון – לא רק בניגוד למקובל בממשלת מעבר ובניגוד לחוק יסוד משאל העם, אלא גם בסודיות וחוסר שקיפות כלפי הכנסת והממשלה גם יחד. וכל זה תוך הפצת תעמולה רעילה על כך שנתניהו "משתף פעולה" עם נסראללה, בזמן שלפיד הוא זה שהעניק לנסראללה ניצחון מובהק.
חמורה לא פחות התנהלותו המדינית של לפיד, שנראה כמי שפועל בעיקר למימוש אינטרסים של מדינות ומדינאים זרים. מלאכתו הבינלאומית, הנרחבת הרבה יותר מהמפורסם בתקשורת, היא ברוח ההתמסרות של מסירת שטחי הים ללבנון, וכחוט השני עובר בה קיצוץ כנפי הריבונות הישראלית ושעבודה לאינטרסים, מדינות, מוסדות וערכים זרים.
לעתיד מכינה לנו הקואליציה יוזמות חקיקה לא דמוקרטיות שמתמקדות בהחלשת הכנסת וחיזוק הממשלה, באופן שיאפשר הקמת ממשלת מיעוט שאין להפילה, יצור אוליגרכי שלא קיים בשום דמוקרטיה בעולם.
ישראל לא חוותה התקפה כזו על הדמוקרטיה שלה. המשטר נשען על לגיטימיות ציבורית, על הסכמת האזרחים לשלטון גם אם לא בחרו בו. משום כך הנורמות הדמוקרטיות של כבוד לאופוזיציה, לחולקים ולמתנגדים, הכרחיות וקיומיות לדמוקרטיה. הקואליציה הנוכחית רומסת את הנורמות הדמוקרטיות היסודיות הללו, מחרימה ומדירה את האופוזיציה, ונוטלת מציבור ציוני ויהודי גדול את קולו, תרתי משמע. התרבות האנטי־דמוקרטית הזו קונה אחיזה בישראל, ומחירה יהיה כואב.
