"אז מה אתה חושב שיהיה?", זה המשפט שאני שומע הכי הרבה ברחוב בתקופה האחרונה. תקופת בחירות הופכת את השיחה בין זרים מוחלטים למשהו קביל ואף הגיוני. כל ישראלי שני שאני פוגש שואל מה יהיה. למשל, השבוע נקלעתי לתור רציני בחנות האופניים השכונתית. ביום כיפור נפלה השרשרת מהאופניים של העולל, ורציתי לשאול את ניסים המוכר אם אפשר להציל את הפציינט. הייתי בטוח שזה הזמן לגשת לחנות אופניים, אבל הופתעתי: בכניסה לחנות השתרך תור ארוך־ארוך, עד לקונדיטוריה שניצבת איזה ארבעים מטר משם.
עמדתי ליד הקונדיטוריה עם אופניים בלי שרשרת ביד ימין ומאפה שקדים ביד שמאל. אל תסתכלו עליי ככה. לפניי, כמיטב הקלישאה, עמד עם ישראל: אבות ובנים, סבתות ונכדים, צעירים שבאו לרכוש קורקינט חשמלי חדש לדרוס בו מבוגרים, ילדים קטנים שקנו אופניים ראשונים, רוכבי אופניים למרחקים ארוכים עם טייטס קצרים שמבליטים דברים ששום קונדיטוריה לא תוכל להסתיר, ועוד אנשים שסתם נקלעו לתור שלא ידעו לאן הוא מוביל אבל לא רצו לפספס.
התור התקדם לאט. ניסים, מתקן האופניים הטוב גם במזרח התיכון וגם ברמת־גן, לא נותן לתורים ארוכים להלחיץ אותו או את הלקוח. אם אתה מתלבט רבע שעה בין כיסא ירוק לכחול הוא לעולם לא ילחץ עליך לקבל החלטה.
עמידה של חמישה אנשים לפחות במשך שלוש דקות או יותר באותו מקום, מתברר, הופכת אתכם מיידית לפרלמנט. בחור מתולתל מאוד, גם בכתפיים, ניסה להתניע את העסק וזרק: "וואלה, העיקר בוכים שאין כסף אבל כולם קונים פה אופניים". אישה מבוגרת בקטע טוב עם נכדה ששיחקה בטלפון שלה ענתה לו שהמצב הכלכלי "פקקטה", ומיד הסגירה את אשכנזיותה. היא הוסיפה שרק בגלל יוקר המחיה היא מצביעה בן־גביר. החלטתי להצטרף לדיון ואמרתי שעם כל יוקר המחיה, דם יהודי די זול פה.
שני בחורים מבוגרים שכנראה קיוו להיקלע לוויכוח קלטו שאנחנו מדברים פוליטיקה מאחוריהם ונתנו לכמה אנשים לעקוף אותם, עד שהיו ממש צמודים אלינו. בזנו להם כפרלמנט על זה שלא הצליחו להרכיב פרלמנט משלהם בחלק הקדמי של התור, אבל הנחנו להם להישאר כמשקיפים ושמרנו על זכות הווטו. הבחור המתולתל זרק פתאום לאוויר שאין כמו גנץ, ומיד הקים עליו שני תומכי נתניהו. הבחור המתולתל התעצבן על תומכי נתניהו, והמבוגרת החליטה להקליל קצת את האווירה וזרקה לאוויר סוגיה גיאופוליטית בדמות ההסכם עם לבנון. אחד מהמשקיפים אמר שזו בושה והאחר כעס עליו ואמר "מה בושה, אתה בושה". אמרתי להם שאם הדעות שלהם מתקזזות, אין שום טעם לצרף אותם כחברים מן המניין.
ניסים המשיך להקדיש מסבלנותו לבחור צעיר שהתעניין בקורקינט עם 300 כוחות סוס, כי כנראה הקורקינט החשמלי הרגיל שלו לא דרס קשישים מספיק טוב. אצלנו הדיון התלהט. אישה צעירה שבדיוק התווכחה עם הגרוש שלה בטלפון התפרצה לדיון ואמרה שאי אפשר כבר עם מערכת בחירות כל חצי שנה ושהיא בכלל לא הולכת להצביע. הצעקות לעברה נרגעו רק אחרי שאחד המשקיפים חזר מהקונדיטוריה עם שקית רוגלך. אמרנו לו מיד תודה, אך הבהרנו שחנופת פחמימות לא תעזור לו להיחשב כחבר מן המניין.
כשהגיע תורי אצל ניסים ביקשתי שיסדר את כל הקטע של השרשרת, ואמרתי לו שלא ימהר כי גם ככה אני בפרלמנט. שיקדיש כמה זמן שצריך. אבל לא הספקתי להגיד "בני גנץ" והעניין סודר. ועכשיו התלבטות: מה עושים? נשארים בפרלמנט החדש שלי כמו אדם חסר חיים בלי אופניים לתקן, או עוזבים את הדיון באמצע? הבחור המתולתל קלט את ההתלבטות ואמר שהיה ממש מעניין ושיהיה בהצלחה בבחירות למרות שאנחנו מצביעים הפוך.
ניסיתי לשאול את החבר'ה אם בא להם שנקבע בתור אחר, אולי בקצבייה ממול או בפלאפל ליד, אבל הם כבר איבדו עניין והחליפו אותי בצעיר שצעק על הפרלמנט שנמאס לו לשמוע פוליטיקה בכל מקום ושיורידו ווליום. אמרתי לו שלצעוק להוריד ווליום זה מוזר. הוא הביט בי בעיניים שאומרות "תיקנת את האופניים שלך, מה אתה עדיין עושה פה".
להפסיד בלי כבוד
הייתי השבוע עם העולל במשחק של מכבי חיפה נגד יובנטוס. ניצחנו והיה מדהים, והעולל היה מאושר. שמחתי בשבילו לאללה, אבל לא הצלחתי לשכוח את העובדה שבאותו יום ממש זוג הורים קיבלו את הבשורה שבנם נהרג בפיגוע ירי. אנחנו משלימים עם זה מהר מדי, בשקט מדי, הכול עובר חלק מדי. מכבי חיפה ניצחה בליגת האלופות, אבל אנחנו מפסידים פה הרבה בתקופה האחרונה. והכי מבאס, שהתחושה היא שבצד שלנו אין מי שבאמת נותן הכול על המגרש.
