אני אוהבת את סוכות. בגלל הסוכה הגדולה שלי, היישוב המדהים שאני גרה בו עם אנשים כמוני שבוחרים לוותר על פקקי העולם הזה ופשוט לא לזוז מהבית כל ימות החג, והעונה היפה וכל הנלווה אליה: ריח הפריחה, למשל, והקרירות שמביאה מרקים טעימים, והשמלות הכי יפות שיש לי בארון.
אבל יותר מכול אני אוהבת שבסוכות אנחנו עושים דברים ממש מוזרים, כמו סחיבת ענפים של דקל בשיא ההתרגשות, משל מצאנו מאגר גז יוקרתי ומניב, גם אם אחרי שבוע אנחנו תוהים איך לעזאזל להיפטר מערימת הענפים המיותרת הזו. גולת הכותרת של המעשים המוזרים בסוכות היא כמובן ארבעת המינים, שנקנו או נקטפו בדמים מרובים ומאוגדים להם בפינת הסוכה, מחכים שמישהו ייקח אותם לטלטול חגיגי בבית הכנסת.
בתחילת החג הבנתי שיש ארבעה מינים נוספים שבלעדיהם חג סוכות לא יהיה אותו הדבר. הראשון שבחבורה, שבניית הסוכה מושתתת עליו, הוא לא אחר מאשר אקדח הסיכות, או בשמו המיליטנטי פחות השדכן, ואם נרצה להוריד ממנו את כל הגלאם – המהדק.
בשבוע שעבר, עת עמדה סוכתי היפה גאה ומפוארת בהמתנה שאתחיל להעמיס עליה את קישוטיי, גיליתי לתדהמתי שיש לי חמישה אקדחי סיכות בבית. מדהים, חשבתי, ומיד הוצאתי מארגז הקישוטים פוסטר גדול וצבעוני כדי להדק אותו אל הקיר.
אז התחילו הצרות. האקדח חסר תחמושת. זה ברור הרי: בפעם האחרונה שהשתמשתי באקדח הזה (כנראה בסוכות שעבר) לא דאגתי לטעון אותו מחדש. אבל אל דאגה, שקית גדולה ובה מלאי של סיכות המתינה לי ממש לצד קופסת האקדחים.
אבל ככל שניסיתי, מלאכת התאמת הסיכות לשדכן הפכה לפעולה מורטת עצבים וחסרת תוחלת. שום סיכה לא התאימה למחסנית של שום שדכן. וכך מצאתי את עצמי יושבת על רצפת הסוכה, כשקישוטים רבים מפוזרים סביבי, ואני ממיינת סיכות לפי סוגים וגדלים – מבררת עם השדכנים האם השידוך הזה מתאים להם או שזו סיכה ממגזר אחר עם תחומי עניין שונים, ושענבי הגפן בענבי הגפן לא יהיה פה. בשלב כלשהו התחלתי לחשוב שאם השדכנים קשים כל כך עם משודכיהם, מה יהא על פשוטי העם. לבסוף נמצאה התאמה, ויכולתי סוף־סוף להתחיל במלאכה.
מופרזים ומהבהבים
יש ביניכם מי שקוראים את הטור בהתנשאות וחושבים: "למה להשתמש בשדכן אם יש אזיקונים?". אז הרי לנו המין השני בארבעת המינים – האזיקון. ברור לכולנו שממציא האזיקונים היה אדם יציב, ללא שאלות הרות גורל על החיים, שמעולם לא ננטש או חווה שברון לב. רק אדם כזה יכול להמציא מוצר שמטרתו להתחבר ללא כל אפשרות מפלט, ומרגע שהוא נקשר הוא נעול עד יום מותו (בעוד שבוע בלבד) כשנעלה שוב על כיסא כדי להילחם באזיקון עד שייכנע וישחרר כבר את הגרילנדה, כי היא זקוקה לאוויר ממנו.
המין השלישי, החשוב לא פחות, הוא כמובן קישוטי הסוכה. וכאן העם היהודי מתחלק לשניים. אלו שסוכתם מכילה קישוטי עבודת יד בלבד, ואלו שנקנו מהזול סטוק הקרוב. אני מרגישה חובה מוסרית לחשוף כאן וידוי אישי מצמרר, ולציין שאלה המקומות הספורים שיש לי בהם הקלה קטנה מכך שרזיאל כבר אינו בצוות מקבלי ההחלטות.
טעמו הססגוני הייחודי הביא לסוכתנו רוב קישוטים, שלפעמים נדמה שנקנו באחד הכפרים פה מסביב, או אולי באיזו כנסייה ללא כל קשר לחג סוכות. מאז לכתו מאיתנו בטרם עת, אפשרתי (בעזרתה של אושי, יש לציין) גם לקישוטים המנצנצים, המופרזים והמהבהבים ללכת – ולתת מקום גם ליצירות ביתיות ואמנותיות יותר לחסות בצל בסוכתנו.
והאחרון בארבעת המינים המיוחדים הוא המין המיוחד מכול, האושפיזין.
לא אפריז ואכביר במילים בדבר אהבתי הגדולה לאורחים, וזו גם לא חוכמה גדולה לכתוב את הטור הזה לשבת חול המועד, כשהלו"ז של כולם כבר סגור. אבל בכל זאת, שתדעו, אין דבר בעולם שעושה לי את החג למוצלח יותר מאשר שתבואו לבקר אצלי בסוכה.
אז אחרי שכל הקישוטים המגוונים שודכו בתיאום מוחלט לעמדותיהם והגרילנדות מחובקות היטב באזיקונים, אם אתם קוראים את השורות האלו ועדיין תוהים מה לעשות היום או מחר, וחוששים שאולי זה לא מתאים ועל מה בכלל נדבר, תניחו את העיתון. זרקו על עצמכם משהו, תעזבו הכול ופשוט בואו.
