ושוב הולכים לקלפי. ההתרגשות כבתה מזמן, וספק אם "יום חג לדמוקרטיה" הוא הביטוי שמגדיר את התחושה הציבורית לקראת יום הבוחר. להיעדר החגיגיות הזאת מצטרפת תחושה באגפים מסוימים של הציבור הימני – בדגש על חלקו הדתי־לאומי – ש"אין למי להצביע". אלה הם מעין עייפות ואי אמון בעולם הפוליטי, שמצטרפים לשינויים המהירים בשמות המפלגות, בהרכביהן ובאידיאולוגיה המוצהרת שלהן. אך בכל זאת, מוטלת עלינו הזכות והחובה להתייצב ולנסות להשפיע, ככל שזה תלוי בנו.
בחירות הן לא פעם עניין רגשי, רצון בהזדהות עם דמות או חיפוש אחר "בית פוליטי". עם זאת, למי שלא מצא לעצמו פתק כזה נציע כאן כמה כללי אצבע לבחירות באשר הן, בתקווה שיסייעו לאנשי ימין שעדיין מתלבטים.
א. צאו מהתבנית החברתית. לעיתים המצביע הימני והדתי יעדיף לתת את קולו למפלגה שנמצאת הרחק משמאלו מבחינה מדינית או דתית, מאשר למפלגה שממוקמת סמוך לו אך מימינו. נדמה שהסיבה לכך היא שבישראל של תשפ"ג האדם ה"נורמלי" הוא איש שמאל חילוני, אותו איזור פוליטי שנקרא "מרכז". כינוי שנבחר בדיוק כדי למתג אותו כברירת המחדל הסבירה ביותר.
באווירה הזו הימני והדתי רואה בעצמו, או לכל הפחות במרכיביו הימניים והדתיים, חריגה מהנורמה. לכן, גם אם יהיה גאה בזהותו, עדיין מי שנמצא ולו קצת מימינו נתפס בעיניו כקיצוני ובלתי סביר. זאת, לעומת ה"נורמליות" של מי שמצוי לשמאלו. זו אחת הסיבות לכך שהוא מתקשה להצביע למפלגה ימנית, ואף חווה את הפער בינו ובינה כגדול יותר מכפי שהוא במציאות.
לא קל להשתחרר מתפיסות כאלו, אבל בקלפי כדאי להניח בצד את תחושות הבטן, ולבחור בהיגיון במפלגה שנמצאת במרחק הקטן ביותר מדעותיך – גם אם היא לימינך.
ב. הישענו לימין. אם כבר פרצנו את המחסום הפסיכולוגי, יש להבין שהצבעה למפלגה שדעותיה נמצאות מימין אליך מבחינה מדינית או דתית יכולה גם להיות הצעד הנכון יותר מבחינה טקטית. דמיינו לעצמכם את המפה הפוליטית כמעין נדנדת "עלה ורד" בגן המשחקים, שבה הקצה האחד עולה בזמן שהשני יורד. מבחינה פיזיקלית, כפי שמגלה כל ילד, הדרך הקלה ביותר להטות נדנדה כזו לצד הרצוי היא בהישענות לכיוון הקצה. הכלל הזה תקף גם לפוליטיקה הישראלית.
מרכז הכובד הפוליטי נמצא כיום בשמאל של המפה. מערכות הפקידות, המשפט והתקשורת גורמות לכך שנקודת ההתחלה נוטה לשמאל. גם אם תקום "ממשלת ימין על מלא", היא תתקשה להגשים את יעדיה. הטיית ההצבעה לקצה תחזק את ההשפעה לכיוון הרצוי.
ג. הצביעו לקואליציה. גם אם לא הצלחתם למצוא מפלגה שתוכלו להצביע לה בלב שלם, זה הזמן להיות מעשיים. בהנחה שאתם לא בעד בחירות שישיות, אתם כנראה מקווים שתקום קואליציית ימין בהרכב זה או אחר. בנו לעצמכם בראש את הרכב הקואליציה המיטבי (והמעשי) שהייתם רוצה לראות אחרי הבחירות. בהגיעכם לקלפי, קחו את הפתקים של כל חברות הקואליציה המועדפת, ערבבו אותם מאחורי גבכם, ובלי לראות הכניסו פתק אחד (חובה לשים לב שזה רק פתק אחד) למעטפה. את כל היתר הכניסו לכיס, ומשם לפח שבחוץ – בלי להציץ ובלי לדעת במה בחרתם.
אם תרצו, תוכלו לראות בכך הצבעה בנוסח האמריקני למפלגה אחת גדולה, שגם אם לא כל רכיביה מקובלים עליכם – בשקלול האפשרויות, היא זו שאתם מעדיפים.
הצבעה כזו גם יכולה לאפשר לכם שקט נפשי: בכל פעם שפוליטיקאי או מפלגה מסוימת מהקואליציה שבחרתם עשו דבר שלא לשביעות רצונכם, דמיינו שהפתק שהכנסתם לקלפי היה למפלגה אחרת. תוכלו לסכם גם עם חבריכם המתלבטים שינהגו באותה הדרך, וכך סטטיסטית יצא שהצבעתם לקואליציה, ולא למפלגה.
ד. בטחו בהשגחה. יש מקום לאופטימיות זהירה בצד הימני־אמוני של המפה הפוליטית. הסקרים וההערכות מראים שבהחלט ייתכן שהפעם הקיפאון הפוליטי יישבר לטובת הגוש הלאומי, אולם זה יתרחש רק אם כל רכיביו יתגייסו לטובת הצלחת המחנה. דווקא באזורים האידיאולוגיים של הציונות הדתית יש רבים שאינם מצליחים להכריע לאיזו מפלגה יצביעו, ואולי אפילו שוקלים כלל לא להשתתף בבחירות הקרובות.
ההתלבטות מובנת, אבל זו לא התנהלות שתוביל את המדינה לכיוונים ימניים־לאומיים שהמחנה מצפה להם כל כך. לכן, נשמו עמוק – ולכו לקלפי. עשו את ההשתדלות הקטנה שלכם, והשם יעשה הטוב בעיניו.
