בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל, כל הפוליטיקאים כמעט מדקלמים קלישאה דומה: "אנחנו חייבים לעשות הכול כדי להיות ראויים לקורבנם". מהי התנהלות ה"ראויה לקורבנם" של הנופלים? בראש וראשונה זו התנהלות אחראית, שרואה לנגד עיניה את האינטרס הלאומי הרחב, ולא רק את האינטרס האישי, המפלגתי או המגזרי. קל לראות שההבטחה הזו אינה מקוימת כבר שנים רבות, אבל בשנים האחרונות הפער החמור בין ההבטחה למימושה רק הולך וגדל.
מצב זה מתבטא בכך שאנחנו נמצאים כיום בעיצומה של מערכת בחירות חמישית, תוך פחות מארבע שנים (תקופה שאמורה להתקיים בה מערכת בחירות אחת בלבד), והתרחיש הסביר ביותר של הפרשנים הפוליטיים הוא תיקו שיוביל לבחירות שישיות – ומי יודע עוד כמה אחריהן. בעיצומו של גל טרור שנהרגו בו כבר כמה וכמה חיילים, קצינים ואזרחים, שום פוליטיקאי מימין אינו מתחייב שאם שוב יסתיימו הבחירות בתיקו, הוא ידרוש מבנימין נתניהו לפרוש; אף פוליטיקאי משמאל אינו מתחייב שבמצב כזה הוא ידרוש מראשי מפלגתו להצטרף לממשלה רחבה, אפילו עם נתניהו.
הציניות וחוסר האחריות לא מתבטאים רק בעצם קיומן של הבחירות, אלא גם באופי השיח וההתנהלות במהלכן. נתניהו, למשל, מאשים את רה"מ יאיר לפיד ואת שר הביטחון בני גנץ בכניעה לאיומי הטרור של חזבאללה, בשעה שכל מומחה אובייקטיבי שכתב על הסכם הגבולות ראה בו גם הרבה צדדים חיוביים, לצד ביקורת על הפגמים. כולם טענו שאחד מיתרונותיו המובהקים של ההסכם הוא דווקא מניעה מחזבאללה להציג את עצמו כמגן האינטרס הלבנוני, וכן כבילת ידיו של הארגון, שיואשם במקרה של התלקחות בפגיעה באינטרס לבנוני כלכלי עליון. זאת, עוד מבלי לדבר על האבסורד בכך שהמנהיג שאחראי לכניעה הגדולה והמבישה ביותר לטרור בתולדות המדינה, עסקת שליט, מדבר עכשיו על כניעה לטרור.
גם הדיבורים בחוגי הימין על "אובדן שליטה" בירושלים, ביהודה ובשומרון הם ביטוי של חוסר אחריות. יש אכן התמודדות קשה, סיזיפית, עם טרור ששוב הרים את ראשו. העובדה שיש אינספור פיגועים, ולמרבה הצער חלקם משיגים את מטרתם, אינה מבטאת כשלעצמה אובדן שליטה. תיאור כזה מתאים למצב שבו, חלילה, זרועות הביטחון לא יצליחו למנוע ממפגעים לבצע מעשי טבח בבתי יהודים. בינתיים, ברוך השם, זה לא קרה ויש לקוות שגם לא יקרה. מה שקורה כעת הוא אתגר קשה ומורכב. הביטוי "אובדן שליטה" מחזק את ידי הטרוריסטים ומעצים את המוטיבציה שלהם.
אגב, לא רק האופוזיציה חסרת אחריות: ראש הממשלה החלופי נפתלי בנט אינו קיים מאז פרישתו מתפקידו. הוא התעקש לשמור בידיו את האחריות על תיק איראן – הנושא החשוב ביותר העומד בפני ממשלת ישראל – אבל בפועל התאדה מהזירה הציבורית, למעט כמה ציוצי עמדה.
גם אם מתרחקים מאירועי הימים האחרונים לסוגיות עקרוניות יותר נתקלים בשיח חסר אחריות מכל הצדדים. כך למשל, ההאשמה הגורפת כלפי השמאל ולפיה העלאת רעיונות של ויתור על שטחי יהודה ושומרון היא תבוסתנות ואנטי־ציונות. האומנם? הזרם המרכזי של הציונות הכפיף לאורך כל הדרך את גודל השטח שבו שאף לכונן ריבונות לשיקולי מאזן דמוגרפי ורוב יהודי. רק ההחלטה להקים מדינה ב־1948 בתנאים בעייתיים מבחינה דמוגרפית חרגה מהכלל הזה, כשסוף־סוף נוצרה אפשרות מעשית למדינה. אבל זה לא מצדיק התעלמות משיקול דמוגרפי כשהמטרה אינה עצם קיום המדינה אלא הרחבת גבולותיה.
מנגד, גם הצגת עמדות הימין כגזעניות או פשיסטיות היא בעייתית. במציאות הישראלית המורכבת, יש היגיון ביטחוני רב בעמדות הימין – וגם העמדה הדוגלת בארץ ישראל השלמה בשם הנימוק הלאומי היא לגיטימית.
בכל מדינה יש צורך בהתנהלות ובשיח אחראים של ההנהגה הפוליטית. אבל במדינה שצעיריה נדרשים עדיין לסכן ואף להקריב בפועל את חייהם, הצורך הזה גדול שבעתיים.
בהיעדר אחריות, אחד משני התרחישים הבאים עלול להתרחש: או שנסבול מאובדן גובר של המוטיבציה לסיכון החיים, או שנסבול מכרסום מתמשך במרקם הדמוקרטי כדי לאפשר משילות והתמודדות עם הסכנות הביטחוניות. שתי האפשרויות הללו מסוכנות מאוד.
