מוצש נולד לתוך משפחה יציבה ומרובת מילים: הורים חובבי אקטואליה, אח מספר סיפורים; אחות סנדוויץ' הגותית, חובבת אמנות ושירה, והוא – ילד מרד למתקדמים. כבר בצעדיו הראשונים מיתג עצמו בן הזקונים כבעל זהות מתריסה אך חיננית. זה שמותר לו לבדוק גבולות קצת יותר מהאחרים. נו, אתם מכירים את זה. צעיר הבנים שהאחים הבוגרים שלו מסתכלים עליו בחיבה מעורבת בקנאה, ולא מתאפקים מלומר: "ווי ווי, אם אנחנו היינו מעיזים לדבר ככה כשהיינו בגילו, מה ההורים היו עושים לנו! ווי ווי!". ככה הוא. נושך יותר, חצוף יותר, אבל פעם אחר פעם, במתק שפתיים ובחיוך שובה לב, הוא מצליח לגרום להורים להחליק לו על משובותיו ואפילו להגניב חיוך גאה.
מוצש הוא גם, אגב, החלק הראשון בעיתון שעלה לירושלים וקבע בה אבן פינה היסטורית של מערכת עיתון מודרנית בעיר הקודש. אנחנו? אנחנו הגענו בעקבותיו כמה חודשים מאוחר יותר. מערכות דיוקן ויומן ועמודי החדשות התמקמו בקומה אחרת, אחרי שהוא תפס את המשרדים הטובים יותר באזור. מצב זמני, כמובן. אחים גדולים, אתם בטח יודעים, יודעים לסמן לעצמם טריטוריה. בכל זאת לקח לו זמן לשחרר מפוזת החלוץ ובעל הבית.
גיליון מוצש הראשון הגיח לאוויר העולם לפני 11 שנים וחצי והביא בשורה תקשורתית לצערי המגזר הדתי לאומי. הוא העז להעלות על הדף נושאים שנויים במחלוקת, לעורר שיח חדש מאתגר ונוקב ולא התבייש גם להשקיע זמן, מאמץ ונדל"ן עיתונאי נדיב לקריצות שובבות לאגף המכונה "החיים הטובים". לא כולם אהבו את זה, כמובן. היו שהתריסו, שאיימו, שזעמו. אבל מקור ראשון האמין בשיח המחלוקת שנעשה לשם שמיים, גם כשהוא אתגר את גבולות השמרנות הנוחה למשתמש. עם השנים התבגר לו המוצש (בלי גרשיים, כן?), ושינה פנים. הוא התחתן, הוליד ילדים, ולצד השובבות שעוד נותרה בו, הוא עבר להתעסק בעניינים של רומה של משפחה, קהילה ומדינה. וכך, בגיליון ה־600, הוא כבר יכול להתפאר ברזומה עשיר שהצליח להזיז גם לא מעט מהלכים לשיפור התחומים שעסק בהם.
אז מה היה לנו שם? דתיי רצף ודתל"שים לצד טורי רבנים מרחיבי דעת; תופעת הרווקות המאוחרת, פגיעות מיניות במהלך דייטים, והמסע המרגש, המפחיד והמטלטל לשימור הפוריות; זיהוי מוקדם של טרנד הלק ג'ל כשרק נכנס לאופנה, ובמה מעמיקה ומרשימה של נשות ההלכה לומדות הספר שלעולם לא יוצא מהאופנה; מצעד הצעירים המבטיחים שרבים מהם כבר קיימו, ותופעת הקידוש־קלאב בקהילות ישראל הבורגניות יותר ופחות – כי דג מלוח על קרקר דק בלבד זה כל כך שנות השבעים. נתנו במה רחבה, מעמיקה ומכבדת לעולמם המורכב של בעלי הפרעות קשב וריכוז, וכן לסדרת חינוך שפתחה צוהר לשלל סגנונות ואפשרויות להורה המתחיל ולמחנך הוותיק. והיו גם התייחסויות מעמיקות ומהפכניות לחוויות הטבילה של נשים במקווה שהשתפרה עם השנים, ומסע החיתון המתיש והשערורייתי של עולים מרוסיה בדרך לרבנות. המוטו היה לדבר על הנושאים הרגישים, לגעת בנקודות מעוררות הביקורת, בלי להתנתק משורשי המסורת וגדרי ההלכה.
מה נגיד? מוצש מביא כבוד גדול לבית מקור ראשון במשך למעלה מעשור. ועם זאת, כדרכם של אחים קטנים ומרדנים, נותרה איתו בעיה קטנה ומציקה: המִספור השונה, השחצני. זה שמזכיר לך שגם בחלוף השנים, הוא עדיין הצעיר פה, החדשני, כששאר בני המשפחה חוגגים כבר 25. בכל שבוע מחדש זורמים אליי החומרים הערוכים והמעוצבים, לאישור הגיליון הקרוב שיורד לדפוס באמצע השבוע. קובץ אחרי קובץ, גיליון אחרי גיליון: אגמון 599. ויטלזון 599. ספרות 599. תעזבו אותי עם ה־599, הרי כבר חצינו את גיליונות 1,310, למען השם! עיתון שלם מתמיד בספירה ליניארית כבר חצי יובל, אבל הם? לא! הם בליגה משלהם. לך תחזיק ראש כשיש לך כמה מוספים במקביל, גיליונות חגים שנבלעים אלה באלה. לך תבחין.
אז עכשיו החצופים הקטנים מבקשים 600 מילה לציון גיליון 600, למניינם. אצבע בעין לקשישי הבית. להוציא את האזרחים הוותיקים של המערכת מאזור הנוחות, ולהשלים עם מה שקם והיה: בן הזקונים מתבגר, וזה דווקא יפה לו ומחמיא. אז לעוד אלפי גיליונות מלאים בעניין, בדאגה לסביבה החברתית והכללית, כשהכול עטוף בשמחת חיים, כמו שאתם יודעים לעשות. ותודה שחסכתם לי 1,314 מילה לגיליון ה־1,314, למנייננו.
להעלות על הדף נושאים שנויים במחלוקת, לעורר שיח חדש ומאתגר ולא להתבייש גם להשקיע זמן, מאמץ ונדל"ן עיתונאי נדיב לאגף "החיים הטובים"
