ככה, כשתפס עמדה מאחורי סלע גדול ליד הגדר והשיב אש, חשב מתן שלחזור למילואים היה אחד הדברים המפגרים שיכול היה לעשות. כל הזמן הוא חשב על המילואים בתור איזו קייטנה. קייטנה שסובלים בה, אבל קייטנה. קייטנה שבה עובדים על כלים כבדים ולא ישנים ועושים דברים במקצועיות, לא איזו גבעת חלפון, ועדיין – קייטנה. הוא שכח לחלוטין שהנשק הוא נשק, שהמא"ג שמותקן על ההאמר יכול לירות, שכל הדברים האלה הם בעצם חלק מצבא שמתפעל ועושה דברים שצבא עושה, וחשב לעצמו איזה מפגר אני, תהילה צדקה כל הזמן הזה, יש לי שני ילדים, יש לתהילה עוד אחד בבטן, אני לא רוצה למות.
הוא לא חשב את כל זה כל הזמן, כמובן, חלק מהזמן הוא ניסה להבין מה בעצם עזריאלי, שהיה מפקד הסיור, צועק בקול, פקודות, ליישר קו, אחד מדלג, שתיים מדלג, חיפוי מההאמר, ירי לעבר מקור הירי, לחתור למגע, וחלק מהזמן הוא ניסה ליישר גוף לפתוח רגליים למצוא משהו לירות עליו בין הכוונות, וחלק מהזמן הוא צעק בעצמו, שכולם ישמעו, ובמקביל שמע את עזריאלי מנסה לעלות בקשר, מקלל, ובסוף שולף פלאפון ומתקשר לחמ"ל ואומר אהלן זה עזריאלי, הסיור, הקשר שלנו לא עובד, נתקלנו בקו דיווח תשעים ומשהו ואנחנו משיבים אש, תקפיצו את כל מי שאפשר, ובמקביל צועק שהוא יורה, ומחלק פקודות, ושותה מים כי חשוב לשתות מים, ומנסה לסדר את האטמים באזניים כדי לא להסתובב חרש אחרי שכל הסיפור הזה יגמר.
מאיפה להתחיל. אתמול בלילה אחרי שמתן גילה שאולג יודע מי גנב לו את הארנק הוא הלך והתחמם והתחמם עד שתהילה חזרה הביתה מיום עבודה והוא התפוצץ עליה כמו סיר צ'ולנט חם. היא ניסתה לשבת בכורסה ולהירגע וביקשה שיביא לה איזה משהו חם לשתות והוא הכין, ואז אמר במרמור תגידי, קראת את ההודעות שלי, ותהילה אמרה כן, קראתי, והוא אמר אז למה לא הגבת, והיא אמרה, הייתי בעבודה, והוא אמר את מבינה שמצאו מי גנב לי את הארנק? ותהילה אמרה כן, אבל הוא לא גנב באמת משהו. קצת מזומן. ומתן אמר נו, את לא מבינה שכל הסיפור הזה עובר לי מעל הראש? הם לא חשבו לעדכן אותי? מה זה השטויות האלה. כתבתי למ"פ שלי הודעה נזעמת! ותהילה אמרה נו, והוא ענה? ומתן אמר כן, הוא שאל איך אני מרגיש ואמר שנדבר על זה כשנגיע לפלוגה, וביקש את האישור רופא שאני באמת לא מרגיש טוב. ואין לי אחד כזה.
תהילה הניחה את התה מהידיים ואמרה מתן, מה אתה רוצה. אני לא רוצה כלום, אמר מתן, ותהילה אמרה תראה, אני בהיריון ועייפה נורא. אין לי כח לפתוח עכשיו כלום. ביקשתי שתהיה איתי בבית. תעשה מה שצריך כדי לדאוג לבית שלך. זה לא עובד ככה? ומתן אמר לא, זה לא עובד ככה. אני לא יכול לטחון את החברים שלי רק כי אני צריך להיות בבית. ותהילה אמרה טוב, אין לי כח לויכוח הזה שוב, תחליט את מה שאתה רוצה להחליט וקח אחריות על ההחלטות שלך. אני הולכת לישון. והיא הלכה לישון.
***
הם לא דיברו על זה עוד, אבל בשני בבוקר, אחרי שהילדים יצאו למסגרות, מתן לקח את התיק הגדול שעדיין לא נפרק מיום שישי ואמר לתהילה סליחה, אני נוסע רק עד שיתאזן שם המצב, וניסה לתת לה נשיקה, והיא אמרה לא רוצה לנשק אותך, והוא אמר ככה, ככה אני עוזב? ואם יקרה לי משהו? והיא אמרה אם יקרה לך משהו עדיף שלא תיסע, והוא אמר איזה, לא יקרה לי כלום. אני נוסע, מסדר את הסיפור וחוזר. ורגע לפני שיצא אמר זה בסדר, את יכולה להסתדר קצת לבד. והוא נסע בכל זאת ולא הספיק לראות את אולג רק נחת בבסיס בשני בצהריים וכבר עלה לסיור עם מרגו הותיק ועם עזריאלי, וכל הזמן חשב לעצמו וואי, אני לא מאמין שעשיתי את זה. את הדבר הזה. לא מאמין שהחלטתי ככה.
ובזמן הזה אולג ניסה למצוא את מנו וגבריאל אבל, מעשה שטן, שניהם לא היו בשום שלב אחד ליד השני. לפעמים אחד עלה שמירה ולפעמים אחד היה תורן מטבח, ולפעמים הם פשוט לא היו במקביל באותו המקום. הוא ניסה למצוא דרך לקרוא להם ולא מצא דרך שבה הם לא יוכלו לתאם גרסאות, וניסה להזכיר לעצמו שהוא לא נגדם אלא בעדם, כלומר שהוא רוצה להצטרף אליהם איכשהו ולנגוס משורת הרווח של מה־שהם־לא־עושים, אבל הם פשוט לא היו ביחד. הוא אכל אפרסק שהגיע עם האספקה והוא יצא לסיבוב עם המח"ט והוא ניסה לתכנן מה עומד לקרות בסוף השבוע שהוא גם שבועות ובמקביל בדק בחמ"ל וראה שמנו וגבריאל לא עושים שום דבר במהלך אחר הצהריים. הם יהיו אחרי בוקר בלי יותר מדי עבודה, ויש סיכוי טוב שהם יהיו פשוט בזולה הפלוגתית ואפשר יהיה לדבר איתם.
והנה, בשני אחר הצהריים התצפיתנית זיהתה תנועה חשודה ליד אחד מקווי הדיווח, היא כמובן העבירה את זה הלאה. היה לה קול עייף, קול של מישהי שקוראים לה קורל שבהתה יותר מדי זמן במסכים סטטיים, שתתה יותר מדי קפה וחיפשה משהו לראות במסכים בשעה יותר מדי מאוחרת. היא העבירה את הדיווח ביבשושיות, ולכן גם הסיור לא התרגש במיוחד. עזריאלי אמר לנהג יאללה, סע לשם, והנהג שהיה נהג קו וקראו לו אלמוג, נתן גז על ההאמר והם נסעו על כביש המערכת והגיעו לשם, הגדר הייתה קצת קרועה אפשר היה לראות מרחוק, והייתה שם איזו תנועה, ואיך שהם הגיעו, עוד לפני שהם פרקו, התחילה עליהם אש. והם נסעו אחורה ופרקו והתחילו התקדמות איטית וזהו, זה מה שקרה. נפתחה עליהם אש. ואם אני אמות, חשב מתן, המילים האחרונות שאמרתי לאשתי יהיו זה בסדר, את יכולה להסתדר קצת לבד.
הם לא ראו מי יורה עליהם ומאיפה. האש הייתה משני מוקדים. ירי קצר, ממוקד. בלי ירי חיפוי. זה נשמע כמו נשק קל. לא אקדח בוודאות, אף אחד לא יורה באקדח לחמישים שישים מטר. אז נק"ל. לא מא"ג או משהו כזה, שיורה צרורות. אז נשק קל. שני מוקדים זה אומר חוליה או זוג מחבלים. הם ירו בלי מטרה סדורה. כאילו הם יורים לכיוון שלהם אבל לא ממש עליהם. אולי הם רוצים שנתקרב אליהם ואז יחטפו אותנו, חשב מתן. וניסה להיזכר מי בכלל מסתובב בגיזרה. אף אחד למעשה. יש שם שאריות ממה שהיה פעם דאע"ש אבל הם מלקקים פצעים. הסורים לא יפתחו עכשיו באש על ישראלים, יש מלחמת אזרחים פנימית. גם המורדים לו. אז מי? מי נשאר? אולי המבריחי סמים, היחידים שיש להם אינטרס לעבור את הגדר הזו ויש להם נשק.
הירי הפסיק לכמה רגעים והם ניסו להבין מה לעשות עכשיו, עזריאלי היה בראש של לתפוס את מי שירה, אלמוג היה בראש של להיכנס להאמר ולסגת, מרגו היה בראש של לחכות שיבואו החפ"קים של הפלוגה והגדוד והחטיבה, שאמורים כולם להגיע תוך עשר דקות גג, ומתן היה בראש של לשלוח הודעה לתהילה שהוא אוהב אותה. אולי הודעה מוקלטת. כדי שאם יקרה משהו, תהיה לה הודעה מוקלטת עם המילים האחרונות שלו אליה. שהוא אוהב אותה, ולא איזה זריקת אחריות מטופשת שהוא עשה כדי לברוח ממנה וללכת לעשות מילואים. למרות שבאופן פרדוקסלי, כל האירוע הזה – שמתן לא האמין עדיין שהוא קורה – היה ההוכחה הניצחת לזה שהוא דווקא צריך להיות שם, כלומר שיש טעם למילואים האלה והם לא רק קייטנה, מה שמצדיק בדיעבד את הנסיעה שלו וכן הלאה.
החפ"ק עדיין לא הגיע. אולג הקפיץ כוננות ועדכן בקשר את כל הכוחות אבל הכוחות היו רחוקים למדי. המח"ט היה בסיור די רחוק בצפון הגזרה, החפ"ק של המג"ד שתה קפה איפשהו באיזה עגלת קפה קטנה, הסיורים של הפלוגות האחרות לא יכולים היו לנטוש את הגיזרה וצוות הכוננות הגדודי לא הצליח להפעיל את רכב הסיור שהחטיבה נתנה להם. זה היה רכב סיור עתיק, משנות החמישים, שהמכונאים הצבאיים החזיקו בחיים באמצעות תחזוקה אינסופית. המפקד של צוות הכוננות שלח את החבר'ה שלו לאיזור הרכבים, הם מצאו שם האמר בלי נהג ופשוט נכנסו אליו, לחצו על כפתור ההתנעה והתחילו לנסוע לכיוון קו הדיווח הרלוונטי. הם יגיעו במקביל לאולג, אבל זה לקח זמן. זה תמיד לוקח זמן.
ובינתיים, תוך כדי דיון, הירי התחדש, עזריאלי החליט שמה שעושים זה להתקרב למקור הירי ולנסות לשתק את התזוזה שלהם עד שהחפ"קים יגיעו, ותוך כדי דילוג וירי מתן הוציא את הפלאפון שלו וניסה להגיע לוואטסאפ ולהקליט הודעה, ולא רצה שעזריאלי יראה את זה כי זה אולי הדבר הכי לא מקצועי בעולם, בכל מצב חירום הדבר הראשון שעושים הוא לכבות פלאפונים, בכל אופן התוצאה של כל הסיפור הזה הייתה שהוא היה קצת לא מרוכז ודילג קצת הצידה, למקום שהוא לא באמת מוגן בו כמו שצריך, והוא הצליח להפעיל את הוואסטאפ אבל לא הצליח להקליט כלום, כי בזמן שהוא בא להקליט הוא הרגיש חבטה עמומה בכתף, וגם בלי לבדוק ידע שפגע בו כדור, והוא ניסה לחשוב מה עושים עכשיו אבל הכל הסתחרר לו מול העיניים, והוא צעק רק אההההההה ובכל שאר הזמן ניסה להחזיק את העיניים פקוחות כי מישהו אמר לו פעם שאם אתה עוצם עיניים אחרי שיורים בך, כנראה שאתה מת.
