לפעמים אתה מקבל חלון הצצה לאופן שבו הראש של הילדים שלך פועל, וזה תמיד מעניין ומתוק להפליא.
בסוכות בניה (4), שאל אותי אם אני זוכר את הילדים מהגן שלי. אמרתי שאני זוכר חלק, והתגלגלנו לשיחה על הגן שלי. גדלתי ביישוב הקטן נצרים, ולכן הגן היה קטן מאוד; בניה חשב שזה עצוב ואני הערתי שאם כבר – הרבה יותר עצוב שהוא נחרב. בניה שאל מי החריב אותו, ופה כבר בררתי מילים. רציתי שהוא יכיר את הסיפור של גוש קטיף מגיל צעיר (אמנם עברנו דירה חמש שנים לפני העקירה וקצת לפני פרוץ האינתיפאדה, אבל זה עדיין סיפור מכונן שהילדים שלי צריכים להכיר), אבל לא רציתי לומר שאנשים רעים או ראש הממשלה החריבו אותו.
בסוף אמרתי שמדינת ישראל החריבה אותו ומסרה אותו לאויבים שלנו – כי כשאני אומר "מדינת ישראל" אני לוקח אחריות גם על עצמנו, כולנו חלק בטרגדיה הזו. בניה הרהר מעט והסכים שזה עצוב מאוד, וכעבור חצי דקה כבר היה שקוע עמוק במשחק, כנראה אחרי שהבין ששיחה איתי בנקודה הנוכחית לא תהיה מהנה במיוחד.
אני לעומתו הקלדתי את השיחה הזו והעליתי אותה לפייסבוק ולטוויטר.
לפתוח את עצמי לביקורת
למה העליתי אותה? זו שאלה טובה. קצת כי פתאום התעורר בי כאב חזק וגעגוע ורציתי לשתף אותו, כמיטב המסורת של הרשתות החברתיות. קצת כי אני מספר לעוקבים שלי דברים מעניינים שקורים לי, כל עוד הם לא אישיים מדי. ובמידה רבה כי חשוב לי לטפטף לשיח הציבורי שלנו את הסיפור של גוש קטיף; אני מרגיש שהוא קצת שוקע וצריך מדי פעם להזכיר שלא כל כך מזמן עקרנו אלפי אנשים מהבתים שלהם והחרבנו בידיים שלנו חבל מולדת פורח.
התגובות כצפוי היו מגוונות. לצד לא מעט אנשים שסימנו לייק, היו שמתחו ביקורת (שאני יכול להבין) על העובדה שאני מספר דברים כאלה לילד – כי זה לא מתאים לגיל שלו, או כי אני עלול לפתח אצלו סלידה מהמדינה, טראומה או פחד. הסברתי כמיטב יכולתי שאני חושב שהילד יכול להבין את מה שאני מסביר, שקשה לי להאמין שזה יכניס אותו לטראומות, ושזו המשמעות של חינוך, להספיג אצל הדור הבא ערכים מסוימים וחוויות מסוימות.
אחרים מתחו ביקורת על כך שבכלל התיישבנו בגוש קטיף מלכתחילה, וגם על זה התפתח דיון. אבל הטיעון שחזר הכי הרבה בתגובות (בשתי הרשתות) היה: מה פתאום אני מספר לבן שלי רק תמונה חלקית, ולא מציג את התמונה המלאה – הסיבה שישראל נסוגה מרצועת עזה, המחיר שגבתה הישיבה שם והרווח העצום שהרווחנו אחרי הנסיגה (שהרי כידוע שורר היום שלום מלא בין ישראל לתושבי רצועת עזה, שרק חיכו שנצא משם כדי להתחיל לגדל חדי קרן ולאלף דולפינים בהתעמלות אומנותית).
התשובה הראשונה שלי הייתה שזה יותר מדי מידע לגיל ארבע. אני יודע, המגיבים מהקבוצה הראשונה יקפצו ויאמרו שלא הייתי צריך לפתוח את הנושא מעיקרא, מה לעשות – אני חושב שילד בגן יכול לדעת שהיו יישובים שהוחרבו, אבל להתחיל להסביר לו את כל השיקולים הגיאו-פוליטיים זה כבר מוגזם. אסייג ואומר שאם הוא היה שואל הייתי מסביר לו כמיטב יכולתי, ואני חושב שהוא היה מבין. כיוון שהוא לא שאל לא התנדבתי.
תשובה אפשרית אחרת היא: מי אתם שתתערבו לי בחינוך של הילד, רק סיפרתי על חוויה שהייתה לי, מה אתם כאלה שיפוטיים. אבל אני לא אוהב את הכיוון הזה. כשאדם כותב משהו ברשתות החברתיות הוא משפיע על המעגל הקטן של אנשים שקוראים אותו, אם הוא רוצה בכך ואם לא. לסרב לנהל דיון על העקרונות והערכים שהוא מניח במרחב הציבורי (גם בכסות של דו שיח עם הילד) זה מעשה קצת פחדני. כך אני רואה את הדברים ביחס לאחרים, וכך גם ביחס לעצמי.
מה עם הנכבה
ולפני שנגיע לתשובה השלישית והעיקרית, אכתוב את הניסוח הקיצוני ביותר לתגובה הזו: איש שלא הכרתי, ושטוויטר מספר שיש לו מעל 2,500 עוקבים, שיתף את הציוץ וכתב: "יפה מאוד קינג, עכשיו ספר להם על הנכבה".
בעיניי התשובה הזו (שגררה לא מעט לייקים) ראויה לציון. אפשר להבין אותה בשתי דרכים: או שהמגיב מצפה ממני לספר על כל הפשעים של המדינה שלנו כלפי אנשים מסכנים, ואם אני כבר מרגיש צורך לספר על זה שהרסו את היישוב שבו גדלתי אני צריך להשלים את התמונה, או שזה אפילו יותר קיצוני – הוא ציני ובעצם רומז שאני מתלונן על עקירת גוש קטיף המוצדקת, במקום למחות על העוול האמיתי.
גם אם נדון אותו לכף זכות, שהוא מנסה להציג תמונה אובייקטיבית ולא מטיף להזדהות עם האויב, אני חושב שהתגובה הקצרה הזו מבטאת משהו עמוק בשיח הציבורי הישראלי, ששייך במידה מסוימת לכל סוגי המגיבים שציינתי. אובדן האמונה בצדקת הדרך, אובדן התפיסה היסודית שיש אמת וצדק בעולם הזה ושהם בצד שלנו, שאנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו להאמין בזכותנו על הארץ. אגב, די ברור לי שהתופעה הזו ייחודית לצד שלנו – איכשהו קשה לי לדמיין שהערבי שחי היום בעזה טורח לספר לבן שלו מדי פעם בצער שהיו פה יהודים שבכו נורא כשהם עזבו.
ואני מסרב לקבל את התפיסה הזו. אם אדם רוצה להרחיב את ההשכלה שלו ולהבין את התרבות שסביבנו, בטח אם הוא שואף לדעת את האויב, כדאי לו ללמוד איך הערבים תופסים את אירועי הקמת המדינה. אבל כשאני מלמד את הבן שלי, המטרה היא קודם כול חינוכית. אני לא מתיימר להציג את כל הזוויות, אלא את זו שאני מאמין בה: יש לעם ישראל שייכות היסטורית ודתית עמוקה לארץ הזו, ולכן הוא זה שצריך לשבת בה.
