אנו נמצאים באחת התקופות הגאו־פוליטיות השבריריות ביותר זה שנים רבות. שני המשברים הגדולים שפקדו את העולם בעשורים האחרונים היו כלכליים, ושניהם נבעו מטעויות אנוש של הערכת־יתר בשווקים: משבר ההייטק בשנות ה־2000 ומשבר שוק הדיור ב־2008. המשברים הללו כאבו, אבל לא סיכנו את יציבות העולם או ערערו על תקופת "השלום האמריקני" הגלובלי שאנו חיים בה.
מאז 2019 העולם נמצא במציאות חדשה. משבר רודף משבר: בריאותי, כלכלי, אנרגטי, ביטחוני, ויש שיוסיפו סביבתי. על נגיף הקורונה האנושות התגברה, אבל דומה שהמגפה ערערה באופן מקיף סדרה של מוסדות ואיזונים ובלמים שהתקיימו בזירה הבינלאומית. מאז נכנסה למשוואה גם החולשה שמקרינה ארה"ב הדמוקרטית של ביידן, החלו מדינות העולם לחשב מסלול מחדש.
כך למשל גרמניה, שמאז מלחמת העולם השנייה נמנעת מהשקעה ניכרת בביטחון, אך החליטה השנה להעלות את תקציב הביטחון מכ־1.5 אחוז מהתוצר לשני אחוזים, וכבר השנה הוסיפה לו 100 מיליארד אירו. בוועידת הצבא לפני כחודש התגאה הקנצלר שולץ בכך שלגרמניה הצבא המצויד ביותר באירופה, והכריז: "אנו מבהירים זאת היטב – גרמניה מוכנה לקבל עליה אחריות מובילה לביטחון יבשתנו". הסיבה המיידית לכך היא המלחמה באוקראינה, אבל הסיבה העקרונית היא ההבנה שארה"ב נסוגה מאחריותה הגלובלית ומדינות אירופה צריכות לדאוג לעצמן.
עוד מדינה שנשבעה לפציפיזם העלתה השנה את הוצאותיה הצבאיות באופן דרמטי: יפן, שהודיעה השבוע שבחמש השנים הקרובות תכפיל את תקציב הביטחון שלה מאחוז אחד של התוצר לשניים. המשמעות היא השקעה תקציבית של 80 מיליארד דולר, שתציב את יפן במקום השלישי בעולם, אחרי ארה"ב עם כ־800 מיליארד וסין עם כ־300 מיליארד. מה הסיבה לכך? יפן מדברת על חוסר יציבות גלובלית, ביטוי כללי שמאחוריו עומד החשש שחולשת ארה"ב תתבטא בהתעצמות סין.
ובאמת, מה עם הסינים? ובכן, ביידן הכריז בשבועות האחרונים על מאבק טכנולוגי נגד סין, שזכה לכינוי "מלחמת השבבים". הממשל האמריקני מנסה ככל יכולתו לפגוע בייצור הטכנולוגי של סין, ומטיל הגבלות קשות לא רק על ייבוא מסין, אלא החל מהשבוע שעבר גם על עבודה של אמריקנים עם חברות סיניות. ההגבלה האחרונה ביטלה שיתופי פעולה טכנולוגיים, הוציאה מסין אמריקנים רבים, והאטה בבת אחת את הייצור הטכנולוגי.
התבטאויות הממשל היו לוחמניות בהחלט. "אנו עושים באופן הולם כל מה שבכוחנו כדי להגן על הביטחון הלאומי ולמנוע מטכנולוגיות רגישות בעלות יישומים צבאיים להגיע לצבא הסיני, למודיעין ולכוחות הביטחון", אמר תת־השר במשרד המסחר של ארה"ב אלן אסטבז. תיאה קנדלר, עוזרת השר, אמרה: "סין מזרימה משאבים לפיתוח יכולות של מחשבי־על ומנסה להפוך למובילה עולמית בבינה מלאכותית עד 2030", מאמצים שחלקם מתועל ל"מודרניזציה צבאית".
"מלחמת השבבים" בהחלט פוגעת בייצור הסיני, לפחות זמנית, אלא שמדובר גם ב"אש ידידותית", שפוגעת במסחר העולמי, ולפי חלק מההערכות מזיקה לחברות אמריקניות יותר מאשר לסיניות. התלות ההדדית, המסחרית והטכנולוגית גדולה למדי, אחרי שנים ארוכות שבהן הגישה הליברלית של ארה"ב ליחסי חוץ הכתיבה שיתופי פעולה והשקעות רבות שהגיעו לסין, בין השאר מתוך מחשבה שכך סין תתמתן ותהפוך לשחקנית גלובלית משתפת פעולה יותר (גישה מוכרת גם במחוזותינו).
מה עונים הסינים? בתזמון מעניין התקיים השבוע הקונגרס ה־20 של המפלגה הקומוניסטית בסין, שבו נבחרת ההנהגה לחמש השנים הבאות. שי ג'ינפינג, מזכ"ל המפלגה ונשיא הרפובליקה הסינית, נבחר לכהונה שלישית. אם ימלא את ימיה, הוא יהפוך לנשיא השני באורך כהונתו בתולדות סין המודרנית, אחרי מאו דזה־דונג; לצורך זה הוא ביטל ב־2018 את הגבלת הנשיאות לשתי קדנציות.
הנושא העיקרי בנאום בן השעתיים של הנשיא הסיני היה "ביטחון", מילה שחזרה בו כ־90 פעם. "שינויים עצומים שכמותם לא ראינו מאה שנים מאיצים כעת בכל העולם", בישר שי למאזיניו, "סיבוב נוסף של מהפכה מדעית וטכנולוגית וטרנספורמציה תעשייתית כבר מתרחש, ושינוי משמעותי מתחולל במאזן הכוחות הבינלאומי, שמציג בפני סין הזדמנויות אסטרטגיות להתפתח". עוד הוא הוסיף שלסינים יש "מטרה, חוסן ואמונה… אי אפשר להזיזנו באמצעות שקרים, להרתיענו בהפחדה או להסיגנו בלחץ".
בראשות סין עומד היום מנהיג חזק ומנוסה עם נטיות אנטי־דמוקרטיות מובהקות, שמוביל את המאבק הסיני על הגמוניה עולמית מול ארה"ב. הבחירה שלו לאחרונה בציר רוסיה־איראן איננה מקרית, כמו גם התגרויותיו בארה"ב. זהו חלק מניסיון מודע להחליש ולהרחיק את ארה"ב ממעמד השוטר העולמי שלה, שתחת עוצמתו זכה העולם לעשרות שנים שקטות במיוחד ולשגשוג שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית.
לנגד עינינו קמה קואליציה סינית, רוסית ומזרח תיכונית חדשה. קואליציה שכזו יכולה בקלות רבה לפתות עוד שחקניות להצטרף ולהימנע מפעולה נגדן. אפילו יפן וגרמניה, שפתחו במרוץ חימוש שלא ראינו כמותו שבעים שנה, מתפתות במקביל לרכוש מהן טכנולוגיה ודלקים ולהסיר סנקציות מאיראן. גם האמריקנים מפגינים חוסר עקביות דומה. בזמן שהם מסייעים לאוקראינה נגד רוסיה ומכריזים על "מלחמת שבבים" נגד סין, הם רואים באיראן "מעצמה אזורית חיובית" (כלשונו של אובמה), מסירים ממנה סנקציות כלכליות ואנרגטיות ומכשירים את התעצמותה הגרעינית.
חוץ מהמשברים העולמיים המיידיים שמחוללים את הדינמיקה הזו, כדאי להזכיר גם סיבת עומק אחת: דעיכה גדולה בשאיפה האמריקנית לקבל אחריות לסדר העולמי. לקחי מלחמת העולם השנייה נשכחו מזמן, ועדיין מהדהדים בארה"ב הכישלונות של ממשלות בוש – האב והבן – במזרח התיכון. דור חדש של ימין בדלני ושמאל "נעור" מנהל קרבות אידאולוגיים בבית, ורואה בריאליה הכואבת והיקרה של שמירת השלום בעולם בזבוז של משאבים לאומיים.
החולשה האמריקנית הזו מקרינה על כל הגלובוס. רצף המשברים העולמיים גורם למדינות לחפש חלופות, ולבעלות שאיפות הגמוניות לנצל הזדמנויות. המערב השליך יהבו על בניית מוסדות בינלאומיים, שאמורים היו להבטיח יציבות ויחסים בינלאומיים שמבוססים על ערכים כמו צדק וערבות הדדית. זו הייתה אשליה חמימה; האמת היא שהמוסדות הללו חסו תמיד תחת העוצמה האמריקנית, ובלעדיה אין בכוחם לעשות דבר. המצב העולמי היום נפיץ יותר משהיה זמן רב, וטוב נעשה אם ניערך לאקלים בינלאומי סוער.
