ערב אחד, אחרי יום ארוך ומתיש ומלא מזל רע, התיישבה סאם גרינפלד (גיבורת הסרט "מזל") על המדרכה, וחלקה את הכריך שלה עם חתול רחוב מזדמן. עד מהרה התברר לה שזה לא חתול רגיל, אלא תושב "ארץ המזל", שממנה מגיעים המזל הטוב והרע אל עולמנו. סאם מתגנבת לארצו של החתול, ומגלה את המנגנון האקראי, ה"רנדומייזר", ששולח אלינו פיסות של מזל טוב ורע ללא כל הבחנה. כשהיא מנסה להתערב בפעולת המנגנון ולהטות אותו לטובתה – הוא נשבר; וכשהיא וחבריה מצליחים להרכיב אותו מחדש הם עומדים בפני דילמה: תושבי ארץ המזל מבקשים לבנות אותו כך שיזרים מזל טוב בלבד, ומעתה לא יהיו עוד בעולם סבל, בדידות ותסכול. ודווקא סאם, שסבלה לא מעט מנחת ידו של המזל הרע, מכירה פתאום בערכו ונלחמת להשיב גם אותו אל המנגנון. כך מושב האיזון על כנו, והסרט נחתם כשכולם מאושרים למרות שמזלם אינו מושלם והפרוסה עדיין נופלת לפעמים עם הצד של הריבה כלפי מטה.
סאם גרינפלד היא לא הגיבורה הראשונה שלמדה להשלים עם הרע ולהבין שיש לו תפקיד במציאות. קיימות עוד דוגמאות רבות. אפשר להזכיר למשל את שר הטבעות וגם את סרטי "היורשים" של דיסני. אבל אחת האהובות עליי היא "כתר הדרקון", ספרו של אורי אורלב, שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים. ספר שמתאר שתי ממלכות שכנות, האחת שתושביה רעים בתכלית הרוע, והשנייה שאנשיה טובים בצורה מושלמת, וגיבוריה לומדים לאורך הספר שכל אחת מצורות החיים מובילה לשיממון ודלות רוח, וכל ממלכה זקוקה לכוחותיה של האחרת על מנת לזכות בכתר הדרקון.
זה נדמה במבט ראשון כרעיון עמוק, אפילו יהודי. ההבנה שכל מה שעושה ה' הוא לטובה, והא־ל יתברך עצמו הוא "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". האמונה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, והקדוש ברוך הוא חפץ דווקא בתהילה הבוקעת מבשר ודם, סרוחי מעש וחורשי רשע ככל שיהיו.
יחד עם זאת, דומני שתרבות המערב עוברת מהר מדי מן הקביעה "יש תפקיד לרע" אל הקביעה "הטוב והרע שקולים", ומכאן קצרה הדרך אל "אין בכלל דבר כזה, טוב ורע". זהו פער שקשה להפריז בחשיבותו בתפיסה המטפיזית של העולם. הרוע קיים ביהדות כסוג של באג במערכת. באג מובנה אומנם, שיש לו תפקיד, אבל הוא עדיין הפרעה, היעדר, רצף של פגמים וחוסרים בתוך עולם שבבסיסו הוא שפע א־לוהי של טוב. במטפיזיקה ההולכת ומשתלטת על המערב, לעומת זאת, הטוב והרע הם כמו חומר ואנטי־חומר, יין ויאנג, שני צדדים של המציאות שאחוזים זה בזה. המזל הטוב והמזל הרע, לומדת סאם כבר בשלב מוקדם של הסרט, הם תמונת ראי מושלמת זה של זה. כמו הצד האפל והצד המואר של ה"כוח" ביקום של מלחמת הכוכבים.
אבל הפער המהותי יותר הוא בהבנת מקומו של האדם בסיפור. בסרטים מן השנים האחרונות, תפקיד הגיבור הוא של משקיף מהאו"ם. שוב אין הוא מבקש להילחם ברע אלא נאבק למען האיזון. מתוך הבנה שבלי שיימצא מקום שקול לכוחות כולם, אין השם שלם ואין הכיסא שלם. המחשה נאה לכך היא הפער בין סרטי "קראטה קיד" משנות השמונים, שבהם עמל דניאל לרוסו במסירות נפש להביס את מועדון הקראטה האכזרי שהתעמר בו, ובין סדרת ההמשך הנוכחית, "קוברה קאי", שבה הוא נדרש פעם אחר פעם להבין שגם לרשע יש יתרונות ובלי הפריה הדדית בין המועדונים לא יושג הניצחון.
בתרבות היהודית, לעומת זאת, הבחירה ברע לא צריכה להיות בחירה אנושית. בני האדם צריכים, ככלל, לקדם את הטוב ולהילחם ברע. "אוהבי ה' שנאו רע". עצם העובדה שיש רע בעולם לא אמורה לגרום לי לאמץ אותו. אפשר שמעל השמיים יש מקום ותפקיד גם לשרו של עמלק, אבל מתחת השמיים אנחנו מחויבים למחות אותו. הרע ממלא את ייעודו דווקא בכך שנילחם בו שוב ושוב, עד שיום יבוא וכל הרשעה כעשן תכלה וממשלת זדון תעבור מן הארץ.
