כבר בהגיעכם לחלק המצרי של הגבול בטאבה תחושו את ההבדל. מהמעבר הישראלי הממוזג תקפצו בערך שלושה עשורים אחורה, וליד מכונת השיקוף ישבו הדיילים המצרים בסצנה שנדמה כאילו נלקחה מתוך סרט בורקס. "יאללה־יאללה" הם יאיצו בכם תוך כדי עישון סיגריות (בחלל סגור!) בזמן שהם מצויים בעיצומו של משחק שש־בש מותח. מאותו רגע ואילך תעברו עשרות עמדות בידוק מיותרות שנדמה שנוסדו אך ורק כדי לספק עבודה לכמה שיותר אנשים, כולל ההוא ששואל אתכם אם יש לכם עט למילוי פרטים, וכשתגידו שלא יגבה מכם טיפ על עבודתו המאומצת.
בחוץ המצב רק יסלים כאשר עשרות נהגים בגלבייה יעוטו עליכם עם הצעות מפתות למוניות אל היעד. הם יציעו סכום מופרך ויסבירו שזו נסיעה ארוכה, אתם תתמקחו לפי הטקס, תסכמו על שליש פחות ותרגישו שדפקתם את אבו־סלימאן. כשתגיעו ליעד תגלו שהנסיעה ארכה חצי ממה שהוצהר ותבינו שאבו־סלימאן הוא זה שדפק אתכם. וולקם טו איג'פט.
השירות בקמפים כולל גם ספיישלים. כל אחד מהם מחזיק איזה חאמד לעת מצוא, וכמו המן במדבר הוא מסוגל להפוך לכל מה שתרצו
הקמפ שנרשמתם אליו ונראה בתמונות מינימום כמו ריזורט מ"הלוטוס הלבן" יתברר כלוטוס מעלי אקספרס, אבל הים יפצה על הכול. בכניסה תמצאו את אזור הישיבה המרכזי, שמנהלים שלושה בחורים עם שמות הוליוודים מפתיעים. עם הזמן תגלו שבילי הוא בעצם בלאל, ומומו הוא בעצם מוחמד. הם שירותיים, יודעים את העבודה, ואיכשהו ידאגו ליידע אתכם שמדובר בסך הכול בדיי ג'וב שלהם ובעצם הם סטודנטים להנדסה באוניברסיטה שאין לכם כל דרך לאמת את קיומה.
כעת עליכם להכיר מושג חדש: "זמן סיני". אם חשקה נפשכם בארוחת צהריים, כדאי להזמין אותה בבוקר. אם חשקה נפשכם בקפה, כדאי שתחשבו על כך שעוד שעה אולי תחשוק נפשכם בקפה. אבל חוץ מזה הכול ממש אחלה, ויש אפילו "פרי וייפיי". איך מתחברים אליו? בילי יחייך, ישלוף את סמארטפונו ויציע: "בואי אני אפתח לך הוט ספוט".
ולמרות הכול, ואולי בגלל, כיף בסיני. הכסף אינו פקטור וההרגשה היא כאילו את משחקת בשטרות של מונופול. השירות בקמפים כולל גם ספיישלים. כל אחד מהם מחזיק איזה חאמד לעת מצוא, וכמו המן במדבר מסוגל להפוך לכל מה שתרצו. מעוניינים בכרטיס סים? חאמד יביא לכם מנואיבה. המזגן בבונגלו לא עובד? תכף נקרא לחאמד. כל הקמפ בנוי על החאמד הזה, ואם יום אחד הוא יהיה חולה, כל העסק יקרוס.
ובכל זאת יש בה משהו. מה בדיוק? קשה להגדיר. זה קצת כמו לנחות במקום שהחוקים עוד לא חלו עליו באמת. למשל, עדיין מותר לנסוע עם הילד על הברכיים ואיש מהשומרים בעמדות הבידוק לא יתהה על קנקנך. ויש גם עוד עניין שהישראלים אוהבים – סיני מאפשרת להם להרגיש כמו מלכים לרגע. אפשר לראות את זה על הפנים שלהם כשהם מזמינים עוד מנה של דניס עם הרגליים למעלה ולא שואלים אפילו כמה הוא עולה.
עד סוף החופשה כבר תהפכו למקומיים משופשפים. את הכפכפים יחליפו רגליכם היחפות, על מותניכם יצמח שרוול מצועצע ומעמד החשבון הוא ללא ספק ההיילייט של האירוע.
על כריות המרבץ יתיישבו גברברי הקבוצה יחד עם מנהל הקמפ ויתחילו לעשות חישובים. הוא ימזוג להם שוב ושוב מהתה כדי לרכך את הסיטואציה, ואז יתחיל המקח האמיתי. "תוריד את הבאבא גנוש – הוא היה מקולקל"; "אלה צריכים לשלם לילה פחות, התקלקלו להם השירותים בחדר", כל העסק נראה כמו מעמד של סולחה בין שבטים עוינים שמנסים לגשש עד איזו נקודה אפשר לדחוק את המתח. בסוף יגיעו להבנות, לפחות שליש מהסכום ייחתך, ואז יתחילו החיבוקים: "יאללה אחי", והנישוקים "שוקראן שוקראן", וכמובן אי אפשר לסיים את המעמד ללא הבטחה להיפגש שוב בשנה הבאה, עניין שיתרחש רק אם תהיה עוד מלחמה בין מצרים לישראל ותיפלו בשבי.
בדרך הביתה תביטו ברצועות החוף הבלתי נגמרות ובים התכול והבתולי שאין כמותו, ויכול להיות שלא תגידו את זה בקול, אבל בלב תחשבו – "נו טוב, אולי לא כזה נורא שנתנו להם את סיני, אחרת היה יקר פה רצח".
